חירויות הפרט - סיכום לבחינה

תקציר העבודה

  המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות                                                                                                 ‏21 פברואר 2011
                                                                                                ‏י"ז אדר א תשע"א                                                                                                          אל:
הסטודנטים הלומדים בקורס "חירויות הפרט" 10336
סמסטר  2011א                                     הנדון: מתכונת המבחן בסמסטר 2011א שלום רב, מתכונת המבחן היא כדלהלן:
חלק א:
אחת מתוך שתי שאלות. (
5 נקודות).
פסקי דין ופרשיות חשובות:
לגבי כל פס"ד ופרשיה תתבקשו להתייחס אל:
·         תיאור הפרשה, ההקשר המיידי וההחלטה שנתקבלה.
·         הפרשנות בה נקט ביהמ"ש העליון.
·         הדילמה החברתית/משפטית או פוליטית שמייצב המקרה.
להלן רשימת פסה"ד והמקרים:

1 .
דרד סקוט נגד סנפורד (1857)
2 .
פלסי נגד פרגוסון (1896)
3 .
בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה (1954)
4 .
דניס נגד ארה"ב (1951) 5.
ייטס נגד ארה"ב  (1957)
6 .
שנק נגד ארה"ב (1919) 7.
פרשת מסמכי הפנטגון (פרק 6)
8 .
פרשת סקוקי (פרק 6) חלק ב:
שאלה אחת מתוך שתיים (35 נקודות) השאלות תתייחסנה לפרקים הבאים:
פרק
3 , פרק 4, פרק 5, פרק 6, פרק 8.
חלק ג:
שאלה אחת  על מקור שנלמד (סה"כ  40 נקודות).
המקורות הם:
הצהרת העצמאות (1776) אברהם לינקולן, "שדר לקונגרס"(1861) פ"ד רוזוולט, "נאום ההשבעה הראשון" (1933) מצע מפלגת "זכויות המדינות" (1948).
מרטין לותר קינג "יש לי חלום" (1963)                                                                                                                         דרד סקוט נגד סנפורד לאחר רכישת לואיזיאנה בשנת 1803 מידי צרפת והקמת המדינות שם, נשאלה השאלה בנוגע לחוקיות העבדות בשטחים שנתווספו לארצות הברית, כאשר תושבי דרום ארצות הברית שהיגרו לאיזור שאפו להמשיך להחזיק בעבדים השחורים ואילו תושבי הצפון התנגדו לעבדות. לפיכך הוחלט בקונגרס בשנת 1820 על פשרה, שנקראה "פשרת מיזורי" אשר קובעת כי העבדות מותרת מדרום לקו הרוחב '36°30 ואסורה מצפון לקו הרוחב זה. בעקבות חוק זה, מגיש עבד שחור בשם דרד סקוט עתירה בשנת 1854 לבית המשפט העליון בבקשה לשחררו מעבדותו בשל העובדה כי שהה עם אדונו הקודם במדינת מינסוטה ומדינת וויסקונסין בהן העבדות אסורה ע"פ פשרת מיזורי, אולם מעסיקו המשיך להחזיק בו, ובהמשך יורשיו מכרו אותו לאדם אחר שנהג להכות נמרצות אותו ואת משפחתו. בית המשפט העליון של ארצות הברית דן בסוגיה זו בשני פרמטרים: האם שחורים יכולים להיות אזרחי ארצות הברית? האם מותר לקונגרס לאסור על עבדות בשטחים מסויימים ובמילים אחרות האם פשרת מיזורי הינה חוקתית? בית המשפט העליון קבע ב- 1857 כי מעמדו של דרד סקוט הינו שונה מאזרחי ארצות הברית הלבנים וכי הגזע השחור נחות מהגזע הלבן ולפיכך אינו זכאי לאזרחות, אינו זכאי לזכויות אנוש ואינו זכאי לצאת לחופשי. כמו כן קבע בית המשפט שהיה מורכב משופטים דרומיים בעיקר כי פשרת מיזורי נוגדת את התיקון החמישי של החוקה האמריקאית בה אין זכות לשלטון להחרים רכוש פרטי (העבדים השחורים נחשבו עדיין כרכוש לכל דבר) ולא יתכן כי אדם יאבד את רכושו בשל מעבר לטריטוריה אחרת. כמו כן לקונגרס אין סמכות החלטה בנוגע לטריטוריות מסויימות כפי שנקבע בפשרת מיזורי ולכן היא מתבטלת בהוראת בית המשפט – 37 שנים לאחר אישורה בידי הקונגרס והנשיא. החלטה זו של בית המשפט למעשה התירה את העבדות בארצות הברית כולה, הובילה לעוינות כלפי ממסד העבדות בכללותו והיווה את אחד הגורמים להתדרדרות שהובילה למלחמת האזרחים האמריקנית בהנהגתו של הנשיא אברהם לינקולן.
על מנת להבין את ההגיון שמאחורי החלטתם של השופטים, אין לבחון אותו דרך עיניים של המאה ה-21, בה אנו סולדים מעבדות ודיכוי, אלא יש לבחון אותה בעיניים של אנשי אמצע המאה ה-19. כמו גם בתקופות קדומות ועתיקות, כלכלתה של דרום ארצות הברית התבססה על העבדות, ולכן כל מה שיקרא תיגר על דרך חיים זאת, מהווה סכנה לכלכלה בדרום ארצות הברית.  שופטי בית המשפט העליון היו ברובם דרומיים ובעלי עבדים בעצמם. נשיא בית המשפט העליון היה בעל עבדים ממדינת מרילנד ומקורב ביותר לנשיא אנדרו ג'קסון שנתמך ע"י הדרומיים וארבעה משופטי בית המשפט העליון שדנו בסוגייה מונו על ידו. לפיכך כאשר דוחים שופטי בית המשפט העליון על הסף את תביעתו של דרד סקוט ומבטלים רטרואקטיבית את פשרת מיזורי, הם למעשה מגנים על עסקיהם הפרטיים ועל השקפת עולמם הגזענית. זאת ועוד, בעוד שבעיניהם של שופטים דרומיים אלה העבד השחור נחשב כרכוש ממש כמו סוס, חמור או מגרפה, אזי אין זה מן ההגיון שרכוש יוכל להגיש עתירה בבית המשפט, כך שאין כל תוקף לעתירתו של דרד סקוט ובפסיקתם הם למעשה מגנים על זכויות הרכוש של האזרח האמריקני בהתאם לחוקה האמריקאית. פסיקה זו של שופטי בית המשפט העליון הינה פסיקה בעלת פרשנות פוזיטיביסטית שבה הם פעלו למען שינוי חוק שנתקבל בקונגרס בטענה שאין הוא תואם את החוקה האמריקאית, וזאת שנים רבות לאחר שנחקק והוא פעיל במדינה הפדרלית. כמו כן זוהי פרשנות מצמצמת של החוקה האמריקנית בשל העובדה כי פירשו את התיקון ה-5 כלשונו בדבר האיסור של המדינה לקחת רכוש מאדם (ללא פיצוי הוגן) ולא ראו לנכון לעשות שימוש בפרשנות מרחיבה על מנת להבין כי אדם אינו אמור להיות רכוש. ביטול חוק זה הפסיק את הסטטוס קוו שהיה קיים בארצות הברית וכאמור היה אחד מהגורמים שדירדרו את האומה למלחמת אזרחים קשה.
מתחילת המאה ה-17 הובאו עבדים מאפריקה לאמריקה ונסחרו בה בצורה משפילה כרכוש לכל דבר. בחוקה האמריקנית נכתב כי תוך עשרים שנה מכתיבת החוקה תיאסר הבאת עבדים חדשים אולם העבדות בארצות הברית נמשכה בפועל עד למלחמת האזרחים האמריקאית והתיקונים ה-13, ה-14 וה-15 ושהבטיחו מבחינה חוקתית שוויון זכויות לשחורים בארצות הברית. פסק הדין של דרד סקוט נגד פרגוסון שקדם למלחמת האזרחים מבטא את הלך הרוח של תקופה זו, בה השחורים לא נחשבו לבני אדם במלוא מובן המילה והם אינם זכאים לזכויות אזרחיות הגיוניות כפי שנקבע בחוקה של 1787. עם השנים, ולאחר מלחמת האזרחים השתנה מעמדם של השחורים מבחינה חוקית, אולם הגזענות עדיין היתה קיימת בחלקים נרחבים בתחומי ארצות הברית והגיעה אף למוסדות השלטון – מה שמבטא את דחיית עתירתו של פלסי נגד פרגוסון ב-1896. ב-1948 הוחלט על ביטול ההפרדה הגזעית בשורות הצבא ולמעשה החלו בתהליכים לשיוויון זכויות אמיתי ונכון של כלל אזרחי ארצות הברית – דבר זה בא לידי ביטוי בפסק הדין של בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה ועם מאמצים כבירים של השלטון הפדרלי ושל יחידי סגולה כמו מרטין לותר קינג.
פלסי נגד פרגוסון היו אלה הימים שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית שבסיומה נקבעו התיקונים 13, 14 ו-15 המבטלים את העבדות ומעניקים אזרחות וזכות בחירה לתושבי ארצות הברית השחורים. עם זאת, מדינות הדרום לא ששו להעניק זכויות שוות לתושבים השחורים בקירבן שעד לא מכבר היו עבדים ללא זכויות. לכן, הן קיימו את המדיניות הפדרלית כלשונה ולא פגעו בזכויות הפדרליות של האזרחים האפרו-אמריקאים, אולם הנהיגו מדיניות גזענית של הפרדה בתחומים רבים כמו חינוך, תחבורה וכד'. הומר פלסי, היה רק שמינית שחור ונסע בחברת רכבות שהנהיגה מדיניות של הפרדה בין קרונות ללבנים וקרונות לשחורים. פלסי רכש כרטיס כחוק והתיישב בקרון-