הקדמה:
הצגה על בסיס "שווי הוגן" הינו מצב בו חברה מציגה את שווי נכסיה לפי הערכה של שמאי או גורם מקצועי אחר (בהתאם לנכס המשוערך מחדש), כאשר המטרה הראשונית היא הצגה נכונה יותר של נכסי החברה, נכסים אשר אינם סחירים וניתנים לכימות על פי השוק בצורה יומיומית מתוך קונה מרצון ומוכר מרצון, וכן מספר יתרונות נוספים למהלך זה (כפי המתואר בהמשך). מהלך זה שינה את הכלכלה העולמית ובפרט את הכלכלה הישראלית אשר עד כה עבדה לפי שיטת האומדנים והעלות ההיסטורית ובכך חטאה במספר מקרים עם חברות מסוימות שהוערכו שלא בהתאם לשוויים הריאלי. לאור העובדה כי מהלך זה ישפיע עוד רבות על הכלכלה ומתוקף תפקידי ככלכלן בבנק, החלטתי כי התעמקות בנושא זה תתרום להבנתי העסקית וליכולת הניתוח שלי, לכן בחרתי בנושא זה כנושא לעבודה שלי.
בהמשך אציג את היתרונות והחסרונות של מהלך זה וכן אציג את נתוני חברת אלרוב (ואזכיר את אלרוב נדל"ן – חברת הבת) אשר יישמה לאחרונה את שיטה זו, תוך התעמקות בסיבות שלהם למהלך ולסיבות של חברות אחרות אשר ביצעו מהלך דומה בעבר.
מבוא:
בעבר הלא רחוק, נהוג היה להציג בדוחות הכספיים את הנכסים על בסיס העלות, אך לא מעל שווי השוק, בעוד שהתחייבויות נכללו בדוחות לפי הגישה השמרנית. בשל כך, הוטחה בחשבונאות במשך שנים ביקורת חריפה על היצמדותה לערכים היסטוריים ולעקרון העלות, והעדפתם על פני נתונים כלכליים עדכניים ומשקפים יותר, והאיזון הדק בין רלבנטיות המידע לבין אמינותו נשמר רק בקושי.
בשנים האחרונות מסתמנת בתקינה החשבונאית מגמה כללית של מעבר ממדידה מסורתית לפי שיטת העלות למדידה על פי שיטת השווי ההוגן. רובם ככולם של התקנים החשבונאים שפורסמו החל מסוף שנות ה-90 עושים שימוש נרחב במונח שווי הוגן. ההגדרה המקובלת למונח שווי הוגן הינה הסכום שבו ניתן להחליף נכס, או לסלק התחייבות, בעסקה בתום לב בין קונה מרצון ומוכר מרצון, הפועלים בצורה מושכלת. להלן מספר דוגמאות לשימוש במדידה לפי שווי הוגן בתקנים שפורסמו בשנים האחרונות: תקן חשבונאות מספר 39  "מכשירים פיננסיים – גילוי והצגה" (עליו מבוסס תקן חשבונאות ישראלי מספר 22) , תקן חשבונאי בינלאומי מספר 40 "נדל"ן להשקעה" (עליו מבוסס תקן חשבונאות ישראלי מספר 16) , ותקן חשבונאי בינלאומי מספר 2 "תשלום מבוסס מניות" (עליו מבוסס תקן חשבונאות ישראלי מספר 24) , תקן חשבונאי בינלאומי מספר 16
"רכוש קבוע" (עליו מבוסס תקן חשבונאות ישראלי מספר 27 ) אימץ לאחרונה את השווי ההוגן כבסיס ראוי להערכת נכסים בעסקאות החלפת נכסים. המעבר מבסיס העלות ההיסטורית לבסיס השווי ההוגן אינו רק טכני. מצד אחד מדידת השווי ההוגן עשויה להיות פשוטה לנכסים והתחייבויות מסוימות (לדוגמא השקעות לזמן קצר, אם מחיר מכירה או ציטוט מחיר נקבע בשוק פעיל), מצד שני מדידת הנכסים וההתחייבויות האחרים יכולה להיות מורכבת יותר (לדוגמא אופציות call  ו- put) כאשר אין מחיר שוק זמין, והערכת שווי ההוגן מבוססת על מודל כלשהו, כגון היוון תזרימי המזומנים העתידיים הצפויים.
השימוש המוגבר בהערכות השונות (שימוש באומדנים למשל) משפיע במידה רבה על הדוחות הכספיים המודרניים,שאמורים לשקף בין היתר באופן נאות, מכל הבחינות המהותיות, את מצבו הכספי של הגוף המדווח והכול בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים.
יחד עם זאת, לא סביר להניח שבעתיד יוצגו הדוחות רק על בסיס השווי ההוגן כך שיהוו מעין הערכת שווי כלכלית של הגוף המדווח, תוך התעלמות מעלות היסטורית. קביעת שווי הוגן, המבוססת על שימוש במודל הערכה, אינה מדויקת מעצם טבעה. עובדה זו נובעת מכך שמדידה כאמור עשויה להיות מבוססת על הנחות לגבי תנאים, עסקאות או אירועים עתידיים, אשר תוצאתם אינה ודאית ונתונה לשינויים על פני זמן. יתרונות וחסרונות בשימוש בשווי ההוגן:
…
****העבודה ללא מקורות וללא נספחים