מבוא
עפ"י הדין, דיני סדר הדין ודיני הראיות מחייבים ביום שבו מתנהל הדיון ומתעוררת השאלה לגביהם.
דיני הראיות אינם פועלים למפרע.
דיני ראיות הינו חלק מן הדין הפרוססואלי (התהליכי) שבו אין זכויות מוקנות – אדם לא יכול לומר כי הוא רוצה להדיין בבית המשפט על פי דיני הראיות שהיו קיימים בעת שאירע הנזק. דיני הראיות מחייבים כפי שהם ביום הדיון עצמו. למתדיין אין זכות להתדיין לפי דיני הראיות הישנים, בין שהשתנו לחומרה או להקלה. הדין המחייב בתחום הדיוני הוא הדין התקף ביום הדיון.
זאת בשונה מן הדין המהותי, שאדם קונה לו זכות להידון בהתאם לדין המהותי שחל ביום האירוע.
הוראות יכולות להתייחס להליך פלילי או אזרחי כאחד. ולכן אם בשיעורים איננו אומרים שההוראה מיוחדת להליך פלילי או אזרחי, הרי שהיא משותפת לשני ההליכים.
דיני הראיות הן הוראות חוק העוסקות בהוראות חוק מעשיות – יישום הזכויות בדין המהותי והוראות דיוניות. אנו מבדילים בין סדר הדין לדיני הראיות – דיני סדר הדין מסדירים את הדרך בה מציגים עניין בבית המשפט, מכתיב לנו כיצד מנהלים דיון. ודיני ראיות דנים בדרך בה מוכיחים עובדות שנויות במחלוקת – במה ניתן להוכיח ומה לא. על ידי סדר הדין קובעים כיצד מוכיחים.
מונחים ראיה: ראיה כשלעצמה היא עובדה, והיא יכולה להיות אמצעי הוכחה של עובדה השנוייה במחלוקת במישור הפיזי או הנפשי.
קבילות וכשרות של ראיה: ראיות כשרות וקבילות הן ראיות שניתן לעשות בהן שימוש כדי להוכיח עובדה השנויה במחלוקת. אנו מדברים על כשרות של ראיה כנגד ראיה פסולה. למעשה, אנו מדברים על ראיות שניתן לעשות בהן שימוש על מנת לנסות ולקבוע עובדה השנויה במחלוקת (אין המדובר בעובדה פיסית בלבד אלא גם בעובדה שבמישור הנפשי של העבירה: כוונה היא עובדה במישור הוכחתה). על מנת להוכיח עובדה במהלך משפט עלינו להשתמש בראיות קבילות בלבד (קבילות, מלשון מתקבלת במסגרת הדיון).
הכשרות והקבילות פעולת גם כלפי עדים ולא רק כלפי ראיות. ניתן לקבוע לגבי כשרותם של העדים, למשל שעד פלוני הינו כשר או שעד פלמוני פסול לעדות. האם הראיה תתקבל כאמצעי הוכחה.בהעדר התנגדות של הצדדים- הראיה קבילה.
משקל ראייתי:
כנגד הקבילות והכשרות אנחנו מציגים את המשקל הראייתי המבטא את כוחה של הראייה לתרום להוכחת עובדה השנוייה במחלוקת. למעשה מדובר באמינות, מהימנות ורלוונטיות של הראייה.
ניתן שעד יהיה כשר ובית המשפט לא יאמין לאף מילה מדבריו, כלומר ייחס לו משקל אפסי ולכן הכוח הראיתי של העד הכשר שווה לאפס, כך שאין בהכרח זיקה בין כשרות וקבילות לבין משקל ראייתי. השאלה היא לגבי האמינות והרלוונטיות של ראיה – האם יש בכוח הראיה לתרום לפתרון המחלוקת בין הצדדים.
קיימת הבחנה בין קבילות ראייה וכשרות של עד לבין משקל הראייה דיות הראייה:
האם די בראייה? האם יש מספיק ראיות? האם ניתן לקבוע עפ"י הראייה ממצאים עובדתיים או מסקנות משפטיות.
ישנן ראיות שאינן יכולות כשלעצמן לשמש בסיס להכרעה לגבי עובדה השנויה במחלוקת אלא אם כן יש להן תוספת ראייתית. דיות מדברת על דרישה לתוספת ראייתית. למשל, הודיית חוץ של נאשם היא ראיה קבילה אולם אינה מספקת, לא ניתן להרשיע אדם על פי הודיית חוץ שלו, אלא יש צורך בתוספת ראייתית. מסקנה משפטית נעוצה בראיה קבילה בעלת משקל לבין דיותה של עדות שיכולה להיות קבילה.אין די בעדות יחידה של שותף לעבירה להסקת מסקנה משפטית ראויה.
רלוונטיות הראייה:
ראיה היא רלוונטית כאשר יש בכוחה לתרום תרומה כלשהי להוכחת עובדה השנוייה במחלוקת.
ראיות בעלות יכולת של תרומה להוכחת עובדה שנויה במחלוקת. השאלה היא האם הראיה תורמת או לא לפתרון המחלוקת. העד יכול להיות עד כשר, יינתן מלוא המשקל לעדותו, אך יכול להיות שלא ניתן יהיה לבסס הרשעה על עדותו מכיוון שלא יהיה די בה.
עובדה עובדה במישור הפיזי ובמישור הנפשי – כוונה או חפץ של אדם. ניתן להודות במעשה ולכפור בכוונה.
רכיבי היסוד הנפשי והעובדתי הן עובדות.
סוגי ראיות ראיה: סוגי ראיות – מבחינים בין שתי קבוצות שונות של ראיות.
1.       ראיות מפי עדים.
2.       ראיות חפציות – מסמכים, חפצים.
כך גם מחלקים את העדות:
1.       עדות לגבי חפצים.
2.       עדות עניינית.
הכלל הוא שזה חל גם במישור האזרחי וגם בפלילי.
בפקודת הראיות מקובצים אמנם רוב דיני הראיות אולם ישנם מקורות אחרים המכילים את מלוא ההוראות הרלוונטיות לדיני הראיות כגון: המג'לה, חוק הפרוצדורה העותמנית, המשפט המקובל ועוד.
עדות עדים – מבוא
סמכות להזמין עדים:
סע' 1 לפק' הראיות (להלן:"הפקודה"):
מדובר על סמכות להזמין עדים. אפשר לבקש מביהמ"ש להזמין עד, ולביהמ"ש שמורה הסמכות לסרב להזמין אותו, אז מתקיים דיון ובמסגרתו ביהמ"ש קובע האם יש צורך בעדות, או אם הוא מתרשם שהעדות או העד התבקשו למטרה שאינה גילוי האמת. אין לצדדים סמכות להזמין כל עד שעולה על דעתם.
אנחנו מבחינים בין 2 קבוצות עיקריות של ראיות שהעדים נושאים איתם לאולם ביהמ"ש:
1.       עדות מפי עדים או עדות מילולית – העד ימסור עובדות שנקלטו על ידו בחושיו שלו. עדים שנקראים להעיד מידיעתם על העובדות השנויות במחלוקת.
2.       ראיות חפציות – מדובר בחפצים המשמשים ראייה. מסמך נחשב בהקשר זה לחפץ. עדים הנקראים לבית המשפט לצורך הגשת מסמכים בלבד ואין להם שום מושג על הפרשה נושא הדיון אינם מסוגלים למסור עדות לגבי הנושא של הדיון, וכל תפקידם מצטמצם לכך שהם מחזיקים ברשותם ראיה חפצית שעליהם להגישה לבית המשפט.
סעיף
1 (א) אומר כי ניתן להזמין כל אדם לתת עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין, כלומר שני חלקים:
קבילה – ישנן ראיות שאינן קבילות כמו למשל עדות מפי השמועה (להבדיל מעדות שמיעה), העדות צריכה להיות ראשית כל קבילה במובן הזה שבית המשפט יקבלה כאמצעי הוכחה. עד שאינו כשר אזי עדותו אינה קבילה.
שייכת לעניין – דהיינו ראיה רלוונטית, קשורה לעניין, אם אינה קשורה לעניין לא יזמנו את העד להעיד. למשל, תביעת סרק שאדם יזמין את העדים רק כדי להטריד אותם לשווא, ניתן להתנגד לזימון ולומר כי אין לעדות כל קשר לעניין, אינה רלוונטית ולכן אסורה. סעיף
1 (ב) קובע כי בית המשפט רשאי לפי שיקול דעתו לסרב להוציא הזמנה – מקובל להניח כי כל בקשה להזמין עד, חייבת להיענות כאילו בית המשפט הינו המזכיר של הצד המבקש הזמנת עדים. עם זאת, האמת היא שלבית המשפט יש שיקול דעת …