תקציר המאמר מבוסס על מחקר, שנעשה בקרב חמישה מתנדבים ומתנדבות פנסיונרים בני הגיל השלישי בגילאי 63-67 במרכז יום לקשיש "המייסדים"  שבמושב ערוגות. שאלת המחקר בעבודה היא "כיצד מתנדבים בגיל השלישי מבנים תפיסות שונות למושג הזמן והגיל  ובאמצעות כך מעניקים משמעויות שונות להתנדבות וליחסם כלפי הזקנה?" . המסגרת התיאורטית אשר הנחתה אותנו במחקרנו היא התיאוריה של  ויקטור טרנר "לימינליות וקומיוניטס" (1969). בעזרתה תיארנו את היציאה לגמלאות של מושאי מחקרנו כשלב ה"היפרדות", לתוך השלב ה"לימינלי" הוא שלב ביניים, בו המתנדבים נמצאים בין לבין המיקומים החברתיים וחווים קונפליקט בין תפיסת החברה אותם ובין תפיסתם את עצמם ועד בחירתם להתנדב, זאת בכניסתם לשלב ה"התחברות מחדש" בו הם עוברים למיקום חברתי חדש וברור "מתנדבים" . במאמרנו התייחסנו למחשבה המושרשת בקרב רבים בחברה המודרנית, כי ככל שהזיקנה מתקרבת הרתיעה כלפיה גדלה. במקרנו גילינו כי מתנדבים בגיל השלישי אשר באים במגע עם אוכלוסיית הקשישים  המקושרת עם הזיקנה, מגלים תפנית ביחס כלפיה.
אנו סבורים כי ברגע שחלק רחב יותר מהאוכלוסייה בכלל ומבני הגיל השלישי בפרט יפנו לפעילות בקרב בני הגיל הרביעי, הרי שיחסם כלפי הזיקנה עשוי להשתנות ואת מקומם של הפחדים והרתיעה תתפוס קבלה, הערכה ועניין.