שכנוע תעמולה והתנועה הנעה "רשות השידור" / סידני לומט 1976
הטלוויזיה היום נמצאת בכל מקום ואין מנוס מהעוצמה של התמונה הנעה בתוך חיי היומיום שלנו. ההעדפה לטלוויזיה נובעת מזה שאנחנו מוצאים בה הרבה סיפוקים חברתיים עד כדי כך, שאנשים מוכנים לוותר על דברים רבים למענה.
התמונה הנעה נותנת תחושת מוכרת ויוצרת חוויה אינטימית עם מישהו מוכר מעצם נוכחותו בגודל טבעי על המסך אצלנו במקום המוגן והבטוח שלנו, בבית. זוהי בעצם אשליית האינטימיות. לטלוויזיה יש הגיון בסיסי שמספק לנו תמונת מציאות וודאית, היא כל הזמן חותרת לתת לנו את תמונת המציאות האולטימטיבית. אך ישנו פער שעולה בתוכנו בין המציאות לבין הייצוג שלה. למשל כאשר אנו מסתכלים על צילום של מצלמת אבטחה אנו מרגישים תחושה אמיתית של מציאות, דבר שקורה באמת, תחושה מאוד גבוהה של אמינות. (החיסול בדובאי). צילום בשוט אחד "I gotta feeling" סרטון בשוט אחד שעשו סטודנטים לתקשורת באוניברסיטה שמצביע על יוזמה, קשר למקום ויש בו אמירה מובהקת מבחינה אסתטית; צילום קליפ יחסית ארוך בשוט אחד. צילום בשוט אחד הוא אמצעי להעברת מסר. יש לניסיון להתעמק המשמעות הלא בנאלית של כל מה שעומד מאחורי זווית הצילום, הקאטים והשוטים. האחים לומייר ממציאים את הקולנוע בצרפת של המאה ה- 19 באמצעות סדרת צילומי סטילס שלוכדת תנועה. בשנת 1985 נערכה ההקרנה הראשונה של סרטיהם. הסרטים שלהם מאופיינים במס' קריטריונים: לונג שוט, שוט אחד, אורך השוט הוא כאורך הסרט, מצלמה סטטית בגובה העיניים שאינה זזה, שחור לבן, אין עריכה, אין סאונד, צילום בחוץ, צילום מרחוק. הם בעצם עשו חיקוי התיאטרון- בכך שהמצלמה מתנהגת כמו צופה באולם התאטרון. בשנת 1995, כמחווה לאחים לומייר ובציון 100 שנה לעולם הקולנוע, מס' …