מבוא
נושא מחקרי בעבודתי זו יהיה- התורה כמקור פרשני והיסטוריוגרפי על רקע סיפורם של משה ויתרו בקוראן. מטרת מחקרי נועד לשם מעקב אחר נושאים ומוטיבים מקראיים, וגלגולם אל ספר הקוראן.
חוקרי הקוראן השונים נוכחו להבין לא פעם, כי התורה והמקורות היהודיים תפקדו כמעצבי האסלאם בראשיתו. מעמדה המשני אשר בו זכתה התורה לצד הקוראן נראה בבירור בתימות ומוטיבים סיפוריים אשר עשו דרכם מן המקרא ומן המדרשים אל עבר הקוראן. המקורות היהודיים שימשו איפוא מצע נכבד להיווצרותן של מסורות הידועות בשמן- "איסראליית".
בניגוד להסטוריוגרפיה המקראית , הבנויה על פי שרשרת סיפורים קבועה, עם התמקדות בדמויות גיבורים והתפתחותן על ציר זמן קבוע, משמש הקוראן כתב קודש הבנוי מנאומי מוסר והטפה ומעגן בתוכו חומר יהודי סמוי.
התייחסותו של הקוראן למקרא מתבטאת איפוא באמביוולנטיות רבה, התורה היהודית מעניקה לגיטימציה לדמויות מן האסלאם וברת השפעה על מצוות וחוקים אשר נאספו בכתב הקודש המוסלמי, עובדה זו מעוררת מחד, צורך להישען על בסיס בר תימוכין שאותו מעניקה התורה ומאידך , יוצרת את הצורך לבידול. המסורת המוסלמית אימצה לחיקה את התפיסות הקוראניות ; זהות תוכנית בין שני כתבי הקודש וקביעה על הקבלות ברורות ; התורה כספר בעל פונקציות רבות- סיפורי בשורה, נבואות, הלכות וכד' והרחבתו של הקוראן במקרא.
ברם, אין נמצא במסורת את הצורך לבסס את מעמד הקוראן ככתב קודש ,וזאת נראה בשלל המסורות שנבחרו כמצע לדיון מתוך ספרם של אל-טברי ואל-סיוטי. המסורות מרחיבות את הפשט הקוראני בהסתמך על מקורות יהודיים ומדרשיים ויוצרות שלל פרשנויות מעניינות בנוגע לפרשיית משה ויתרו. כמו כן אין נתעלם מהעובדה שכתב הקודש הראשוני האסלאמי הינו הקוראן ועל כן מהווה בסיס למסורות היהודיות באסלאם. מעשי משה בקוראן חוזרים ונשנים פעמים רבות כסמל וסמך לנבואת מוחמד עצמו. יש לזכור כאמור כי איסוף החומר לכדי כתב קודש מוסלמי היה בראש ובראשונה לצד התחייבות לדת האיסלאם- השקפותיה ואורח חייה ולא אל הדת אשר ממנה נקלטו המסורות. על כן ניווכח לגלות חוסר אחידות בגישה לסיפורי המקרא:
כאשר הסיפור המקראי לא יתאים להשקפת עולמם של המוסלמים או תדמיתם, אנו נראה התעלמות מן המקור או השמטת מוטיבים סיפוריים על פי צרכי הדת.  הספרות הקולטת חייבת להנחיל יסודות מוכרים ועל כן השינויים של החלפת יסודות סיפוריים וזרים הינם בבחינת חובה.
באשר לדרש של הכתוב בקוראן, נראה כי המסורת המאוחרת הכילה בינה ובין עצמה שינויים אשר נבעו מאופיים של המשתתפים בתהליכי המסירה, נטיית ליבם ודמיונם של המספרים והרצון להשפיע על קהל שומעיהם.
המסורת הבתר-קוראנית ידעה להרחיב את יריעת הסיפורים המקראיים. הרמיזות שבקוראן נתנו דחיפה עצומה לפרשני האסלאם להרחיב את הסיפורים והמוטיבים המקראיים , תוך שאיבת חומר רב מתוך אגדות ישראל. התפקיד המשותף שנוצר לשתי הדתות, זו היהודית וזו המוסלמית- יצירת מונותיאיזם, עידוד עם , חיזוקו ושאיפתו לתקווה מעיד על מטרה משותפת אחת ,על כן אין נתפלא כי האיסלאם ינק חומר ממקורות היהדות ,בנסיונו להציג מודל קיים ואולי לבנותו מחדש.