בס"ד                           הנצחת השואה  בראי הזיכרון הקולקטיבי        מבא        ישנה תופעה, שיש חוקרים הרואים אותה  כמענינית ביותר בתחום הרחב של מדעי החברה: מידי תקופה, קם לו מושג חדש, כמו כוכב בוהק בשמיים, הנושא עימו הבטחה נועזת להבהיר מחדש מבנים ישנים ולהאיר  על שדות ידע סמוכים לתחום של מדעי החברה. די מהר המושג  החדש משתלט על הטריטוריה ותופס בעלות.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה בחקר ההיסטוריה, אשר לא מאפשרת לקרא טקסט היסטורי בלי להתקל במושג "זכרון קולקטיבי" או "נרטיבי". נראה כי הדואליות של המושג אינה מקרית, וכי היא משקפת את ההשפעה המתודית של פילוסופיה לשונית וביקורת ספרותית כאחד על ההיסטוריה, או ליתר דיוק, על ההיסטוריה האינטלקטואלית.
        היסטוריה כשלעצמה, מכילה מספר מרכיבים, בינהם "מיתוסים". כל אומה זקוקה למיתוסים, המספקים מסגרת דוקטורנית לקהילה, לאיקונות, שהם ביטוי מוחשי לאמונה לאומית, ולגיבורים המגלמים את התכונות הטובות ביותר שכל חברה מבקשת להנחיל לדורות הבאים. נוסף על היותם של מרכיבים אלו גורמים המעצבים זהות לאומית, הם מעניקים יסוד היסטורי ותרבותי משותף לחברה המבקשת ליהפך לאומה. מקצת המיתוסים, האיקונים והגיבורים מתפתחים באופן ספונטני, אחרים נוצרים על ידי גורמים פוליטיים ולאומיים המבקשים לקדם באמצעותם אינטרסים גלויים וסמויים כאחד. כך גם נוצר הזיכרון הקולקטיבי של האומה. הדינמיקה שבאמצעותה משתרשים  גיבורים ואגדות בזיכרון הקולקטיבי מלמדת אותנו לא רק על מהותם של המונצחים אלא לא פחות מכך על כוונותיהם של המנציחים. לכן באור הזרקורים עומדים לא רק המיתוס, האגדה או הגיבור אלא גם יוצריהם, כפי שהם משתקפים דרך הפריזמה של יציר כפיהם. קביעה זו נכונה גם לגבי הדינמיקה של הנצחת  הצנחנים בשנים הראשונות שלאחר תום מלחמת העולם השניה (באומל, 2004).
         מטרת עבודה זו היא לבדוק את הנושא של הנצחת השואה ככלל, ובארץ ישראל כפרט, תוך ניתוח של הדברים מההיבט של הזיכרון הקולקטיבי. לשם כך, נביא תחילה הסבר ממספר תאורטיקנים אשר יאירו את המושג "זיכרון קולקטיבי", ולאחר מכן נבחן את נושא הנצחת השואה לאור מושג זה.  מקרה המבחן של עבודה זו, אשר יהיה חוט מקשר לאורך כל העבודה, ויתן דוגמא ממשית לנושא, הוא סיפורם של הצנחנים- שליחים, אשר יצאו בחסות הבריטים לעזור במלחמה ובעיקר לתת יד להצלת יהודים. נושא ההנצחה שלהם ינותח בעבודה זו לאורך כל השנים, מזמן הארוע (1943) ועד לעשורים אלו ממש.        עבודה זו תבדוק למעשה האם הנצחת השואה ככלל, והנצחת הצנחנים- שליחים כפרט, נעשתה באופן ובמטרה לבנות את זיכרוננו הקולקטיבי,  במודע או שלא במודע על ידי הנוגעים בדבר.
נרצה לראות את ההבדלים בין "העובדות היבשות", אם הן קיימות בכלל בין דפי ההיסטוריה, לבין  האופן בו אנשים תופסים את עניין "הגבורה" בשואה. ננסה לעמוד על ההבדלים בתפיסה זו בין יהודי ארץ ישראל, יהודי חוץ לארץ, הבריטים ואחרים.