שאלה 1
ארבעת הדגמים במאמרו של אָסֶף באיית על הפוליטיקה של העניים העירוניים בדרום הגלובלי הם:
1. העניים הפאסיבים – עסוקים במלחמת קיום והישרדות יומיומית ואינם פעילים פוליטית בשום צורה. הטענה היא שעניים מפתחים "תרבות עוני" – מתרגלים למכלול של הרגלים תרבותיים, שלא מאפשר להם לשפר את מצבם. את תרבות העוני מאפיין פטליזם, חוסר תקווה ואמונה ביכולתם לשפר את מצבם האישי, היעדר שאיפות, קבלת דפוסים מסורתיים, וזיקה חזקה לדת כמקור ישועה.  מהגישה הזו אפשר להסיק שאדם עני הוא בהכרח פאסיבי. יש בגישה הזו סטריאוטיפיזציה של העניים, והאשמת העניים עצמם במצבם. התפיסה הזו הפכה בעצמה להיות מכשיר שליטה כיוון שהיא רואה את העניים כמי שלא מסוגלים לשנות את מצבם. זו אידאולוגיה שמשמרת את ההבדלים בין העשירים לעניים, כי האשמה אינה מוטלת על המבנה הכלכלי החדש שנותר בדרום הגלובלי, אלא על הפרטים עצמם.
גישה קפיטליסטית מאוד, שבאיית מתנגד לה.
2.       העניים השורדים – חסרי כוח פוליטי, אבל לא יושבים באפס מעשה וממתינים לגורלם, אלא פועלים בדרכם כדי לשרוד – הם מגיבים על עליות מחירים בגניבות, קיבוץ נדבות, ובשינוי דפוסי הצריכה; על רעב ומלחמה הם מגיבים בהגירה למדינות אחרות כדי למצוא קיום.
בשונה מהעניים הפאסיביים, הם מנסים לשפר את מצבם, אך גם הם עסוקים ב"ניהול סבל", ולא בניסיון לשינוי. גם גישה זו היא דטרמיניסטית כלפי העניים; אם אדם עני, הוא אינו יכול לעשות דבר פוליטי, רק לשרוד. מארקס קרא להם "לומפן פרולטריון" – "פרולטריון סחבות", אנשים חסרי קניין שאינם מייצרים, אלא מתקיימים מעבודתם של אחרים, ועקב צורת קיומם הכלכלית, הם אינם אמורים לפתח מחויבות פוליטית; הם עוקפים את הסדר החברתי כדי לשרוד.