מבוא
     תביעת ממשלת ישראל לשילומים מממשלת גרמניה המערבית בראשותו של קונרד אדנאואר כנגד עושק הרכוש  שבוצע על ידי גרמניה הנאצית לפני השואה ובמהלכה, ונכונותה של מדינת ישראל לקיים משא ומתן ישיר בנוגע לשילומים שהתקיים בין השנים 1951-1952 הסעירו את הציבור הישראלי חדשים רבים , ועוררו פולמוס סוער ורווי מתח במדינת ישראל בת ה-4 שנים. ההתנגדות למשא ומתן שהייתה חריפה ואף אלימה, הקיפה חלקים ניכרים בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית ששיאו היה בתאיך 7.1.1952
בהפגנות הנגד בלב ירושלים, בעת שהמון הסתער אל עבר הכנסת בעת קיום אחד מן הדיונים הנוקבים שהיו בבתי המחוקקים הישראלי בכל שנות קיומו.        מערכת היחסים של מדינת ישראל עם גרמניה התאפיינה לכל אורך חייה של המדינה ברגשות עזים וזיכרונות קשים בצל שואת יהודי אירופה. מדינת ישראל שהוקמה שנים מספר לאחר סיום מלחמת העולם ה-2 ,שמה לה למטרה להעלות את שרידיה של יהדות אירופה. שנותיה הראשונות של המדינה החלו במלחמה על עצמאותה ובגלי עלייה עצומים של פליטים מאירופה ועולים ממדינות המזרח /ואחרות.שנים בודדות לאחר הקמת המדינה כשזיכרון השואה עדיין טרי בלב כל, ורבים שעדיין תרים ומחפשים אחר קרוביהם, עמדה מדינת ישראל בפני משבר כלכלי חמור ועמוק שהוביל את הממשלה לכונן משטר "צנע" . בשנים בהם האבטלה גאתה , המדינה נעתרה יתרות מטבע חוץ שהיו חיוניים לרכישת סחורות בחו"ל, על רקע כל אלה עלה לסדר היום הסכם פיצויים עם גרמניה  שלימים נודע כהסכם השילומים (לוקסמבורג) , הסכם שהוביל את אזרחי המדינה ואת מנגנוני השלטון אל סף איבוד שליטה. אירוע זה נתפס בהחלט כאירוע מכונן בתולדות תקומתה של מדינת ישראל  אשר ערערה את יסודותיה של המדינה הצעירה והעמיד בספק את המשך קיומה.
      במהלך השנים התפרסמו כמה וכמה מחקרים העוסקים בשאלת השילומים והמשא ומתן הישיר עם גרמניה, לכך מצאתי כר נרחב מאוד  במחקר האקדמי . בעבודה זו בחרתי להתייחס לשאלת מעמדו ותרומתו של משה שרת  בהקשר של הסכם השילומים,כיצד הסכם זה מעמיד את משה שרת כפוליטיקאי וכדיפלומט בזירה המדינית.  מטרת העבודה להציג מגוון דעות של מיטב החוקרים האקדמיים באשר להתנהלותו ואופן ניהולו וניצוחו בזירה המדינית ובמישור ההסברתי. הסקירה תובא באמצעות מאמרים ומחקרים שונים.
     שר החוץ שרת היה דמות  מרכזית בניתוב המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה. למרות תפקידו המרכזי בכל הקשור לנושא כינון היחסים עם גרמניה , בחרתי להתמקד בתקופה הגורלית של ראשית התהוות שאלת הפיצויים מגרמניה,כמדינאי , דיפלומט ופוליטיקאי וזאת מכורח המציאות שנוצרה נאלץ להתמודד עם הפער הגדול שבין הרתיעה מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים, לבין ההכרח למצוא מקורות מימון למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה. התיעוד שמצאתי בתחום פועלו של שרת בזירה דיפלומאטית רב ולכן השתדלתי לתחום את נושא העבודה לתקופה  זו בהיבט של גיבוש הסכם הפיצויים מגרמניה.        בראשית שנות ה-50 התחוללה דרמה ביחסי החוץ של ישראל . מדינת היהודים החליטה למרות השואה וטבח המיליונים, שרישומם עמד עדיין במלוא היקפו וחריפותו, לנהל מו"מ על שילומים לחתום איתה על הסכם היסטורי ולכונן איתה בהדרגה קשרים כלכליים, מדיניים , צבאיים ותרבותיים. את המהלך הובילו בישראל:
1.      דוד בן גוריון (ראש הממשלה בשנים 1948-1953, ו 1955-1963), שכינה באותם ימים את גרמניה המערבית "גרמניה האחרת",
2 .      משה שרת ( שר החוץ 1948-1956, ראש ממשלה 1953-1955) שניהם היו יריבים פוליטיים קשים, שבסוגיה הגרמנית ראו עין בעין והשכילו לשתף פעולה.
בעוד שההיסטוריון הישראלי ישעיהו ילינק, שחקר רבות את יחסי ישראל-גרמניה, ראה את בן גוריון ושרת- בצד הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר,ואת  המנהיגים היהודים נחום גולדמן, יעקב בלאושטיין והנציב העליון האמריקאי ג'ון מקלוי- כאדריכלי הסכם השילומים.
     יהיו חילוקי הדעות על תפקידם  של בן גוריון ושרת אשר יהיו, מוסכם על הכל כי שרת היה דמות מובילה במשא מתן הגרמני-ישראלי בשנים 1951-1952 ובראשית קשירת היחסים בין שתי המדינות עד להדחתו מכהונת שר החוץ ומן הממשלה ביוני 1956, בעוד שבן גוריון המשיך להוביל אותה מדיניות בשנים 
1 956-1963. שוררת גם הסכמה , כי בראשית שנות ה-50 עדיין היה משרד החוץ בראשות משה שרת גורם בעל חשיבות ורב השפעה בניווט ספינתה של מדינת ישראל, וכי צוות הדיפלומטים המעולה שלו בהנהגת שרת- ולטר איתן, אבא אבו, גרשון אבנר, שבתאי רוזן, מוריס פישר, חיים יחיל, אליעזר שנער- מילא תפקיד חשוב בהתקרבות הישראלית-גרמנית שהולידה לבסוף את הסכם השילומים.
     שרת שהיה יונה ליברלית והמצפון המוסרי של הממשל הישראלי במדיניותו כלפי הערבים הדגיש בנושא הגרמני את הגיון המדינה ואת הצורך ש"המדינה תעקוב אחרי כל תזוזה במאזן הכוחות סביבה ובעולם בכלל", שכן "עם מפוזר נטול כוח יכול, ואולי חייב לחיות אך ורק בזיכרונות העבר ובתקווה משיחית לישועה לעתיד לבוא", אך "מדינה איננה יכולה להסתפק בזה, היא חייבת לעשות חשבון  כוחה בכל רגע".
     מאזן כוחות הוא בלא ספק הנימוק הקלאסי של הריאליסט. שרת אכן הדגיש את הצורך ביחסים עם גרמניה, בהבינו כי מדינה זו חוזרת להיות גורם בעל משקל בקהילייה הבינלאומית ולבטח גורם בעל משקל באירופה ובברית נאט"ו. שרת לא ראה כל תכלית בהמשך החרם על גרמניה כשאין מדינה במערב, וגם לא בגוש הסובייטי, שותפה לכך. שרת ראה אף סכנה בכך שישראל עוינת לגרמניה תדחוף את גרמניה ליחס קירבה עם מדינות האויב הערביות. לדידו, מדינה ריבונית צריכה לדאוג לקיומה וביטחונה וגם לאינטרס הכלכלי שלה, ולכן עליה לפעול בהתאם. בדידותה המדינית של ישראל, שאינה נהנית מתמיכת גוש מדינות, ומצבה הכלכלי הקטסטרופלי בראשית שנות ה- 50 בזמן שקלטה גלי עליה המוניים, שכנעו את שרת לעשות לקידום יחסי גרמניה ישראל.
     עם זאת , המציאות הריאלית של שרת בנושא הגרמני לא נגד את המוסר, כפי שמדיניותו היונית ליברלית בנושא הערבי לא נגדה את אינטרס המדינה. שרת ראה במדינת ישראל העצמאית מגן לניצולים, וראה חובה מוסרית לחזק את המדינה כדי למנוע שואה נוספת. שרת גם לא ראה פסול מוסרי בהשבת הגזלה, בהחזרת מקצת הרכוש היהודי שנשדד בעת השואה, במניעת מצב של ה"רצחת וגם ירשת"      גם הלקח הציוני- החשיבות שראה בייצוג העניין היהודי ע"י המדינה היהודית, החשיבות שבפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית יכול העם לדרוש פיצויים מרודפיו- לא היה זר לשרת. מדובר בלקח שאולי אינו "מוסרי" במובן הטהור, אבל הוא גם לא "Real politic " במובן השלילי הנוגד כל מוסר. שרת גם פסל בתוקף "אשמה קולקטיבית" של העם הגרמני. לדידו, להאשים כל גרמני גם אם לא היה שותף לפשעים, גם אם היה אנטי נאצי, וכן גם את הדור הצעיר שלא יכול היה להיות נאצי, הוא מעשה גזעני, שהרי "לא יומתו אבות על בנים ובנים יומתו על אבות, איש בחטאו יומת".  שרת אף ראה את הסכם השילומים כתקדים היסטורי בעל חשיבות אוניברסאלית, כתרומה לחוק וצדק של הקהילייה האנושית וכדוגמה שאין איבה נצחית בין העמים. ואכן בעולמינו הרווי סכסוכים "נצחיים" אפשר להצביע שוב ושוב על מה שקרה ביחסי גרמניה- ישראל וללמוד מכך שאין סכסוך נצחי, שפיוס תמיד אפשרי גם אם יש להתגבר על תהומות של דם. ההבחנה בין תומכי ה"ריאליזם" העוסקים בחישובי כוח ורווח, לבין "בעלי המוסר" הנאבקים בשם ערכים , מצפון וטוהר מוסרי, היא הבחנה פשטנית. אין היא משקפת את הויכוח האמיתי והיא חוטאת מאוד למנהיגי ישראל בשנות ה- 50      אין זה נכון, שעמדותיהם של "בעלי המוסר", ששללו יחסים עם גרמניה, חסרו שיקולים פוליטיים וריאל – פוליטיים.
בשנות ה- 50 חייבו מק"י ומפ"ם קשרים עם מזרח גרמניה בעודם מוקיעים בשצף קצף כל קשר עם מערב גרמניה ה"ניאו-נאצית". שיקולים הנוגעים ל"מלחמה הקרה" ואהדתם לגוש הסובייטי ולא מוסר צרוף או רגש חזק קבעו את עמדתם. גם קביעתם של מק"י, שיש להתנגד לקשרים בין בון לירושלים, שכן מדובר במזימה מערבית ל"הכשרת" גרמניה כדי לתקוף את ברה"מ, לא התבססה על מוסר ורגש דווקא. אפילו מנחם בגין, שאין לפקפק בלהט רגשותיו, לא נרתע מלגייס נימוקים ריאל- פוליטיים כדי לחזק את עמדתו. לדעתו, הקשר המתרקם בין ישראל למערב גרמניה מסכן את יחסיה של ישראל עם ברה"מ. "בשם טובת המדינה ולא הרגש והמוסר"- בגין קורא לשנות המדיניות כלפי גרמניה, כי כך אולי "נגרע מן העוינות" של ברה"מ כלפי ישראל.
     התואר ההולם את המדיניות שאימצו מנהיגי ישראל בשנות ה- 50 כלפי גרמניה "פרגמטיזם מוסרי". המדיניות הייתה פרגמאטית בצורתה אך מוסרית בתוכנה ושורשיה בחשבון נפש מוסרי עמוק.ואכן, היחסים בין ישראל לגרמניה הם דוגמה מובהקת לכך שהדיכוטומיה בין ריאליזם לבין מוסר במדיניות חוץ יכולה להיות שגויה. ה"ריאליסטים" שחייבו יחסים גרמניה לא פעלו אך ורק מכוח שיקולי תועלת וכוח. קשה לטעון כי גישתם מתעלמת ממוסר ואידיאלים וכי היא חפה ונקייה מכל התלבטות מצפונית.בדומה לכך, גם "בעלי המוסר" אינם יכולים להתעלם מאינטרסים ומיחסי כוחות. עובדה היא שלא חל שינוי של ממש במדיניות ישראל כלפי גרמניה לאחר שעלו לשלטון.       מותר עדיין לחלוק על מדיניותו הגרמנית של שרת, אך עובדה היא שכמעט כל מתנגדיו- גולדה מאיר בתוך מפא"י, אנשי "אחדות העבודה" ומפ"ם, הציונים הכלליים (הליברלים) ואפילו אנשי "תנועת החירות" בימין, קיבלו במשך השנים את הקו שהתווה שרת. אכן, זוהי דוגמה נדירה שהתייצבות אמיצה ולא פופולארית נגד הזרם (החרם על גרמניה) הצליחה בסופו של דבר להטות את הזרם.
      גולדה מאיר שהתנגדה בראשית שנות ה- 50 לכל קשר עם גרמניה וראתה בכל גרמני , נאצי- "יש לי גישה רסיסטית בהחלט, בעיני כל גרמני הוא גרמני נאצי למפרע", ניהלה מדיניות שונה לחלוטין בתקופת כהונתה כשרת החוץ בין השנים 1956-1965. דווקא בתקופה זו התפתחו היחסים הצבאיים הרגישים בין ישראל לגרמניה והתכוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים. גולדה סברה כי חובתם המוסרית של מנהיגי ישראל להתגבר על רגשות ולעשות ככל האפשר למען בטחון המדינה. ההנהגה הישראלית באותה עת האמינה, כי יחסים כלכליים ישפיעו על בטחונה ועל קיומה של ישראל, ולכן אפילו הנתונים "היבשים" על הגרעון במאזן המסחרי של ישראל ועל המחסור במטבע חוץ קיבלו בעיני בן גוריון ושרת מימד מוסרי ,שאינו קיים בד"כ בעיצוב מדיניות כלכלית.בעת כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה במאי 1965 עדיין הייתה ההתנגדות הרגשית לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה חזקה, עזה,אך חלשה הרבה יותר משהייתה ב 1952. "חירות" ומפ"ם אומנם הפגינו נגד כינון היחסים, אך התנגדותן חסרה את העוצמה של שנות ה- 50. הציונים הכלליים (הליברלים) ו"אחדות העבודה" שוב לא התנגדו התנגדות מוחלטת ליחסים עם גרמניה. בגין הוסיף להכריז כי "לעולם לא יהיו יחסים תקינים בין ישראל והרוצחים", אך הציבור כבר לא מיהר להיענות. הפעם סברו חוגים רחבים ש"השיקול המכריע חייב להיות טובת העם וקידום התבצרותו המדינית והביטחונית בארצו" ולא להט הרגשות.
     במאי 1977 עלו לשלטון בישראל "בעלי המוסר" ששללו בלהט כל סוג של מערכת יחסים עם גרמניה. העיניים הופנו אל ראש הממשלה מנחם בגין, שבשנת 1952 קרא להסתער על בניין הכנסת כדי למנוע את אישור הסכם השילומים. התברר שכראש ממשלה לא נהג בגין כפי שנהג באותם ימים כשעמד בראש האופוזיציה. כבר ביוני 1977 , כשנשאל מה יעשה כשיצטרך ללחוץ ידו של מדינאי גרמני, ענה: "אנהג כראש ממשלה". ואומנם בגין לא ניתק את היחסים עם גרמניה וממשלתו המשיכה במדיניותם הפרגמאטית של קודמיו. בגין שוחח עם פוליטיקאים ודיפלומטים גרמנים- מעשה שכמנהיג אופוזיציה היה מוקיע כבגידה בעם היהודי. אנשי "חרות" שבשלטון שוב לא החרימו את גרמניה . שרי החוץ יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי וסילבן שלום ביקרו בבון. אפילו אליהו בן אלישר, ניצול שואה, שעדיין ניסה לקבוע סייגים ליחסי ישראל גרמניה, אמר ש"המחנה הלאומי אינו יכול להתעלם ממציאות בינלאומית, ממעמדה של גרמניה בתוכה ומן הצורך שיש לישראל לקיים יחסים עם הרפובליקה הפדראלית".גם ראשי הממשלה בנימין נתניהו , אריאל שרון ואהוד אולמרט, כולם אנשי "ליכוד", לפחות בעברם, התמידו בקיום יחסים שפירים עם גרמניה.
     אנשי מפ"ם ו"אחדות העבודה" שינו גם הם את טעמם לחלוטין כשהגיעו לעמדות שלטון בכירות. יגאל אלון, שבשנות ה- 50 היה מראשי המתנגדים לקשירת קשרים עם גרמניה, קיים קשרים הדוקים עם מנהיגי מערב גרמניה כשהיה שר החוץ היקף היחסים עם גרמניה בימינו אנו מוכיח עד כמה צדק שרת בכל דבריו שנאמרו בשנות ה- 50.
גרמניה היא היום מעצמה מרכזית הן בפני עצמה והן בפני האיחוד האירופי ובנאט"ו.
גרמניה מקיימת "קשרים מיוחדים" עם ישראל וכל הממשלות הגרמניות התחייבו לראות בקשרים אלו "מרכיב מהותי" או "עמוד תווך" של מדיניות החוץ הגרמנית. מחויבות זו חוצה גבולות מפלגתיים ונכונה הן לממשלות בראשות הנוצרים הדמוקרטיים והן לממשלות בראשות הסוציאל- דמוקרטים. בשנת 2005 לדוגמא, קיבל הבונדסטג, על דעת כל המפלגות החלטת התחייבות לקיומה של ישראל  בגבולות בטוחים מאיומים, פחד וטרור.
     גרמניה סיפקה לישראל שוב ושוב, נשק חיוני להגנתה. בראשית שנות ה-60 סיפקה גרמניה לישראל טנקים, מסוקים, נשק ארטילרי, ומאות פריטים צבאיים אחרים במלחמת ששת הימים בתקופת מלחמת המפרץ הוטסו  מגרמניה לישראל מסכות גז. גם כיום החליטה גרמניה לספק לישראל צוללות מודרניות שכנראה יכולות לשאת טילים גרעיניים ובכך להעניק לישראל את "כושר המכה השנייה" וזאת אל מול האיומים הגוברים מצד אירן.גרמניה מקיימת באופן שוטף דיאלוג אסטרטגי עם ישראל. גם ליחסים הכלכליים בין שתי המדינות נודעת חשיבות יתרה. היקף הסחר שעמד על 93 מיליון דולר בשנת 1960 היה 4.6 מיליארד דולר בשנת 2004. ליצוא הישראלי גרמניה רק שנייה בחשיבותה אחרי ארה"ב.היקף היחסים עם גרמניה בנושאי מדע, חינוך ותרבות, חילופי נוער, ערים תאומות, קשרים בין מפלגתיים ובין איגודים מקצועיים, בין אוניברסיטאות ומכוני מחקר ובין מוזיאונים ואגודות פרופסיונאליות הוא חסר תקדים.
     למשה שרת , כמנצח על התנהלותה של משלחת ישראל במשא ומתן ההיסטורי על השילומים, כנושא העיקרי והמתמיד בעול ההתנצחות עם שוללי המשא ומתן בכנסת ובועדת החוץ והביטחון שלה, בממשלה ובמוסדות העליונים של המפלגה השלטת מפא"י, היה חלק מהותי בכל ההתפתחויות וההישגים הללו.אכן, התפתחויות והישגים אלו באו לעולם אחרי הסתלקותו של משה שרת מן הזירה הפוליטית בישראל, אך הן נבטו כולן מן הקרקע הפורייה של הסכם השילומים אשר, למרבה הסמליות, שרת הוא שחתם עליו מול קנצלר מערב גרמניה.וכך הגדיר את שרת, הרברט בלנקנהורן, מי שהיה ממנהלי המשא ומתן על השילומים מן הצד הגרמני ואיש סודו של קונרד: "מדובר באישיות מאופקת וחזקה שמקרינה סמכות, דבקות במטרה וקשר חזק עם בעיות ההווה והרקע
ההיסטורי מלאי הסבל. דבריו שקטים, פרי של חשיבה מסודרת וחופשיים מכל סיסמאות נבובות".
     האיש משה שרת, שכמעט נשכח בארץ, היה מדינאי דגול. הוא צדק בעניין גרמניה, הוא צדק בעניין האוריינטציה המערבית של ישראל. קולו היה קול התבונה המדינית וראיית הנולד. בעמדה הברורה שנקט בוויכוח הממושך ניכרים שני יסודות שאפיינו את שרת במשך פעילותו הציבורית: v     האחד הוא ראיית הציונות כ "חזרה לעמק הבכא של ההיסטוריה", v     האחר הוא נטייתו לשקול אירועים, כולל אירועים קשים ומרגשים, באמות מידה רציונאליות ורתיעתו מכל מה שנדף ממנו ריח של פופוליזם או של רגשנות מזויפת.      לסיום: משה שרת, כשר החוץ וגם כראש ממשלת ישראל, היה הדמות המרכזית בתהליך של יחסנו עם גרמניה. עמדותיו והתבטאויותיו לגבי הנושא הטעון הזה מסמלים את הדרמה הנוראה שארעה באותם ימים:
המעבר, שהתחולל אחרי שנים ספורות מתום השמדת יהודי אירופה, מחרם מוחלט על גרמניה למגעים ומשא ומתן עמה.        ומשהו בנימה אישית-  בעבודה זו השתדלתי להתמקד בתקופה הרלוונטית לפועלו ועשייתו של משה שרת בסוגיית הסכם השילומים זהו מסע מרתק במנהרת הזמן-  58 שנים לאחור בתולדות תקומת מדינת ישראל , כאשר המדינה הייתה רק עוד בראשיתה וצל זוועות השואה היה כפצע מדמם בחברה הישראלית. לטעמי , משה שרת גילם באישיותו ובפועלו את שני התהליכים שהצמיחו ומימשו את הסכם השילומים. כמי שעמד בראשות משרד החוץ וניצח על צעדי המשלחת הישראלית במו"מ עם הגרמנים. שרת כמנהיג ופוליטיקאי שני במעמדו לבן גוריון הן במפלגת מפ"ם והן בארץ, הוא שלטעמי נשא בהתמדה ובקור רוח מחושב בעול הויכוח הרעיוני פוליטי עם שוללי המו"מ עד להבשלתו. הסכם השילומים היה למן הישגיו המדיניים הגדולים של שרת, אך  ניכר כי עשייתו יותר נזקפה לדמותו של בן גוריון. בעבודה זו השתדלתי אף להציג קווים לדמותו דרך מיטב החוקרים האקדמיים שרובם ככולם בדעה אחת על תרומתו בחתירה לשילומים הייתה לימים נכונה וראויה למדינת ישראל. ביבליוגרפיה אולמן, א.
וליננברג, ר. (1971). עמדת המפלגות בתהליך קבלת החלטת הממשלה על השילומים מגרמניה. מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים.
ברזל, נ.
(1990). ישראל וגרמניה 1945-1956. התפתחות יחס החברה והמדינה בישראל לגרמניה בעקבות השואה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה.
ברזל נ. (1995), הכבוד, השנאה והזיכרון בדיונים בשאלת הפיצויים והשילומים, יד ושם: קובץ מחקרים, כ"ד: 203-2
5 ברזל נ. (1997), יחסי ישראל גרמניה, ממדיניות החרם לקשרים כלכליים, העשור הראשון:
תש"ח-תשי"ח, 197-214 .
גלעד, י.
(1984). דעת הקהל בישראל על יחסי ישראל וגרמניה המערבית בשנים 1949-1965, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב.
וייץ י.,(1998), הדרך לגרמניה האחרת,דוד בן גוריון ויחסו לגרמניה 1952-1960 וייץ י.,(2000), הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה, יד ושם, קובץ מחקרים, 28, עמ'
5 9-288
וייץ י.,(2005), משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1949-1952, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , חלק ב' וייץ י.,(2005), משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1949-1952, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , חלק ט'- גיליון 115.
וייץ י.,(2006), ישראל בעשור הראשון, הויכוח על הסכם השילומים, יחידה 10, האוניברסיטה הפתוחה.   קולת י.,(1976), משה שרת: מדינאי ציוני בן הארץ, בתפוצות הגולה שגב, ת. (1991).
המיליון השביעי, הישראלים והשואה שרת י, (2007), פולמוס השילומים, משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים מגרמניה, תעודות למדיניות החוץ של מ"י (תלחמ"י)כרכים:5-8
G.Sheffer,Moshe Shrett: Biography of a Political Moderate, Oxford, 1996