‏יום שני 05 מרץ 2012 שבוע 1
מבוא
עיתונאי הפך להיות חוקר. וולטר ליטמן שאל מהי המהות של העשייה. ישנה תופעה של התחלה של בקרה עצמית, רפלקציה עצמית על מה אנחנו עושים כעיתונאים. העיתונאים עוסקים בעצמם, דוגמא בולטת לכך היא העין השביעית שעוסק בבקרה עצמית של העיתונאים את הפעילות של עצמם. אנו עוסקים בדיון של מהי עיתונאות ובמחקר האקדמי של העיתונאות שהוא התחלה של דיון בתופעה הזו כתופעה חברתית וכהתחלה של דיון בהכשרה של העיתונאים. עיתונאות כפרופסיה. האם היא הייתה או תהיה פרופסיה.
לפרופסיה לה יש כמה מרכיבים: מיהו הלקוח: האם נוצרת מערכת יחסים של בחירה בין נותן השירות למקבל השירות? האם הלקוח שלנו הוא המפרסם, הבעלים, החברה, הקהל והציבור. בפרופסיה היחסים מוגדרים באופן מאוד ברור עד לנקודה מסוימת.
תחום ידע אקדמי: האם קיים תחום ידע אקדמי מבוסס מחקר שעומד לרשות העיתונאי כשזה בא לבצע את עבודתו? האם לומדים באקדמיה כיצד להיות עיתונאי, ממתי יש לימודים אלו ואילו.
רישוי: אין רישוי לעסוק בעיתונות, וכנראה שטוב שכך: עומד בסתירה רבה לרעיונות חופש הביטוי וחופש העיתונות, פוגע בדמוקרטיה. רישוי מטעם מי שמוסמך לקבוע אם אתה מוסמך.
הטענה היא שיש אפשרות לגרום גם נזק. עבודה במקום פרופסיונאלי או לא פרופסיונאלי.
אתיקה: מאחר ואין חוק עיתונות ואין רישוי, אין תוקף חוקי לתקנון אתי מחייב על פי חוק, יש רק תקנון אתי וולונטרי. כל ארגון קובע לעצמו את התקנון האתי שלו. יש בית דין לאתיקה שיכול להגיע עד לשלילת הרישיון לתקופה או לתמיד.
חיסיון: האם יש חיסיון בין נותן השירות למקבלו? האם החוק מתיר חיסיון לעיתונאים או מחייב אותם למסור את המקורות שלהם? בארץ יש חיסיון חלקי מאוד, על פי מספר פסיקות. הגנה מפני עריצות המפרסמים: עד כמה בעלי אמצעי התקשורת מגנים על הכתבים שלהם ומאפשרים להם פרסומים שיפגעו במפרסמים שלהם? (כמו מקרה אילנה דיין ותחקיר ישראייר שנפסל לשידור, בשל התערבות של המפרסמים). מדע ואובייקטיביות: האם העיתונאי יכול להיות מדען ברמת בירור האמת, האם יש רטוריקה אובייקטיבית כמאפיין של הנרטיב העיתונאי? האם זו הדרך של העיתונאים לייצר לעצמם דרך וסביבה מקצועית. לעיתונאי אין גם כלי מדידה משלהם, יש להם את אלו של מדעי החברה וגם הם בעייתיים.
עיתונאית מהי?
העיתונות המסורתית, המאמר של דאוס, קרי וזלידר. האם אפשר לדבר על עיתונאות במדינה דמוקרטית על פי יותר ממודל אחד המשמש את אותם רעיונות. בהיסטוריה היו שני מודלים, עיתונאי הפועל במדינה דמוקרטית עיתונות מפלגתית שהתפיסה של המקצוע שלו הייתה שונה מהתפיסה של המודל האמריקאי של העיתונאות לכאורה אובייקטיבית. העיתונאי בהגדרה העיתונות המפלגתית לא היה כזה. בישראל שני המודלים היו, העיתונאי המגויס לאידיאולוגיה, עובד בעיתון מפלגתי ושכיר של המפלגה, זהו מודל דמוקרטי שבו העיתונאי אומר שהוא שופר של רעיון.
הוא יודע להציג עובדות בהקשר של רעיון והוא מציג אותו. עיתונאות שמשרתת את החברה בכך שהיא חלק מהמרחב הציבור של המפלגה.  חיבוק עם הרעיון של הברמס שבו המפלגה היא ארגון שפועל ויוצר את המרחב הציבורי, הוא מעלה רעיונות איך לנהל את המדינה ואומר שיתמכו כדי שיגיעו לממש דרך מסוימת ולכל מפלגה יש עיתון והעיתון הוא כלי של המפלגה, זה לא מה שעושה את זה לא דמוקרטי.  במדינות המערב יותר ויותר המודל העיתונאות האמריקאי הולך ותופס. בישראל יש את המודל הליברלי, כשכל אחד אומר את מה שהוא רוצה.
בכל אירופה ובכל העולם המערבי המודל היותר ברור של עיתונאות המודפסת היא עיתונאות מסחרית והעיתונאי הוא חלק מהארגון המסחרי ובפניו עומדות הדילמות הקשורות למטרת העיתונאי ולבעלים. גם ברדיו וטלוויזיה מסחרית, המימון בא מהפרסומות והעיתונאי אמור לפעול בצורה מנותקת מהמערכת הכלכלית של העיתון ובתפיסה אמור לשרת לא רק את הבעלים והמפרסם אלא את הקהל שצורך את התקשורת ואמור לקבל את מה שהוא רוצה.
נורמות פרופסיונאליות של העיתונאות במודל המערבי/אמריקאי/ליברלי:
1.      העיתונאות צריכה לשרת את הציבור- על אף שלא בחרו בו עליו לשרת את הציבור. הבעלים של העיתון הם אלה שמשלמים את המשכורת, בעלות פרטית על משאב ציבורי. העיתונאי אמור לשרת את הציבור ואף לשלם בחייו על זה.
2.      שירות- המהות של השירות היא אספקת מידע לציבור. מידע שאולי הוא צריך לחיי היום יום אבל בעיקר מידע שאמור לשרת את האזרח בקבלת החלטות במדינה דמוקרטית, בעד מי להצביע ובעד מי לא. מה הולכים לעשות והאם יש צורך במחאה. מידע שהציבור רוצה לדעת או שמא התפקיד של העיתונאי כשירות לציבור זה לתת לציבור מידע גם אם הוא לא רוצה לדעת, מידע שהציבור לפי תפיסתו הפרופסיונאלית של העיתונאי צריך לדעת. השאלה היא מי שם אותך שתחליט שהציבור צריך לדעת, האם אתה מוסמך להחליט שמי שמונע את המידע פועל בשרירות ולא מתוך דאגה לציבור. עד איפה הגבול של אחריות העיתונאי, האם הוא אכן זה שיודע מה טוב לציבור לדעת והאם כשהוא לא עוסק במה שהוא צריך אלא רוצה הוא כבר לא עיתונאי.
3 .      ביקורת על השלטון- עיתונאות חוקרת ומבקרת, מידע שיבקר את פעולות השלטון. יש לבדוק שזו האמת לפני שמפרסמים.
אם זה היה מקצוע מובחן היינו מצפים שבחוק חופש המידע שהוא חוק חדש 1998, יהיה סעיף שאומר שעיתונאי שי לו פריבילגיות בבקשות מידע לעומת אזרח. החוק לא מכיר בעיתונאי כשליח ציבור לצורך חוק חופש המידע. עניין הסודיות של הפרופסיה, בכולן יש סעיף של סודיות אבל בעיתונאות יש חיסיון של מקורות. החיסיון של העיתונאי הוא מסוג אחר לגמרי,חיסיון על המקור ולא על הלקוח. בית המשפט לא הכיר אלא בנסיבות מאוד חריגות בחיסיון הזה.
החיסיון הוא מאוד מוגבל. ההנחה שהעיתונאי צריך ויכול להיות אובייקטיבי היא בעייתית. כלי המדידה הם כלים של מדעי החברה וגם הם בעייתיים. יש לבדוק כי המידע נבדק והוא אמין והוגן, שיש זכות תגבה למי שמואשם או חשוד בפעולה, המבוקר. עיתונאי מסורתי צריך לפעול במקצועיות על פי אובייקטיביות, אמינות, הגינות, אי מעורבות (ניטרליות) בדיווח, איזון (בין קבוצות, תנועות, עמדות פוליטיות שונות), הפרדה בין דעה לידיעה, המיידיות בדיווח (להיות עדכני). ישנם כלים המקובלים בעיתונאות של הצלבת המידע. בניו יורקר יש מחלקת בדיקה. עיתונאות מסורתית הולכת עם בקרה עצמית. חלק מהאתוס של העיתונאות היא שאף אחד לא יגיד מה ראוי ולא ראוי מה אתי ולא אתי מה מקצועי ומה לא. חלק מהמטרה של הקמת מועצת העיתונות הייתה למנוע חקיקה שתתערב בעיתונות. העיתונאים מבקרים את עצמם. אנו יכולים לפעול כעיתונות מסורתית רק כאשר אנו יוצרים הפרדה מוחלטת בין השלטון לבין העיתון. עיתונאות אמיתית ואיכותית לא יכולה לפעול במקום שהשלטון מגביל אותה. במודל האמריקאי זו היא המשענת הכלכלית, העובדה שהעיתון פועל בשוק חופשי מבטיחה את החופש שלו, גם מהשלטון. זוהי המערכת הכלכלית העצמאית ממנה הוא מתפרנס. אין התערבות חיצונית לא בפרסום ואל בעריכה. יש שתי חומות שיש לעבור כדי שעיתונאות כזו תוכל לתפקד:
1.      בין העיתונות לשלטון.
2.      בין המחלקה העסקית של השלטון לבין המערכת המקצועית.
על פי תפיסה זו מחלקת הפרסום לא תוכל להגיד שמפרסם מסוים לא רוצה שירשמו עליו ביקורת ולכן לא לכתוב. האם זה עומד במבחן המציאות?
‏יום שני 12 מרץ
2 012 שבוע 2
עיתונאות היא סמי פרופסיה כי יש ארגון פרופסיונאלי בו פועל העיתונאי המשרת לא רק את הבעלים של העיתון ואת המפרסם אלא את הציבור. העיתונאי הפרופסיונאלי מתחייב לתקנון אתי על אף שהוא לא מחויב לכך בניגוד לעיתונאי שאינו פרופסיונאלי. אם הוא פרופסיונאלי זה אומר שיש מה לחקור באקדמיה, יש עניין אקדמאי לחקור את העיתונאות. ניתן לשאול באיזה כלים נחקור, על פי אילו תיאוריות ננסה להבין את התופעה של העיתונאות, האם יש קשר בין התיאוריה לבין הפרקטיקה. אנו טוענים כי יש תחום דעת של עיתונאות שעומד בפני עצמו, ישנו קשר בין המחקר לבין הפרקטיקה, ויש טעם בלימוד אקדמי של המקצוע הזה (מי שלמד התפקוד שלו יהיה שונה ממי שלא למד). המאמר של הרקאפ- Questioning the ‘bleeding obvious’: What’s the point of researching journalism?
המושג כאשר זה מדמם זה הליד (Lead- כותרת ראשית) הוא מושג מפתח בעיתונאות. האם יש משהו ששווה לחקור אותו. הרקאפ הלך וראיין באנגליה ובאירלנד 65 אנשי אקדמיה שבעברם היו עיתונאים. הוא שאל אותם בסקר האם יש לפי דעתם תרומה למחקר האקדמי של מה שהם עשו ומה שעושים היום. הוא קורא להם הקדימיקס ולא אקדמיקס. הם טוענים מספר טענות מדוע לחקור עיתונאות:
1.      ככל תופעה שמשפיעה על החיים של הציבור יש טעם לחקור …