סיכום סופי למבחן רשימת מושגים פרק 1:
פסיכולוגיה חברתית: חקירה מדעית של האופן שבו אנשים חושבים, משפיעים ומתייחסים זה לזה.
הבניית מציאות: אופן פירוש המציאות המשתנה מאחד לשני. סיטואציה זהה יכולה להתפרש אצל אחד כדבר חיובי ואצל אחד כדבר שלילי ובכך אנחנו יוצרים לעצמנו מציאות. עיבוד קוגניטיבי דואלי: החשיבה שלנו מורכבת מרמה מודעת ושקולה ומרמה לא מודעת ואוטומטית (שיפוט אינטואיטיבי).
מדעי העצב החברתיים: שילוב של מחקר ביולוגי וחברתי כדי לחקור את המקורות העצביים והפסיכולוגים של ההתנהגות. חלחול ערכים: בהקשר של מחקר, השפעת האמונות האישיות של החוקר על המחקר. תרבות: התנהגויות, רעיונות, עמדות ומסורות של קבוצת אנשים גדולה העוברים מדור לדור. ייצוג חברתי: אמונות, ערכים ורעיונות נפוצים בנוגע לתחומים חברתיים. הטיית החכמה בדיעבד: מתארת סיטואציה בה אנשים תופסים אירועים שקרו בעבר כברי ניבוי. כך אנו לומדים להעריך את הסתברותו של אירוע עתידי, אך למעשה אנו מבינים אותו רק בדיעבד. בהתאם, לאחר הופעתו של אירוע מסוים אנו מעריכים את ההסתברות להתרחשותו כגבוהה יותר מאשר הערכנו לפני הופעת האירוע.
מדגם אקראי- הליך של סקר שבו לכל אדם באוכלוסייה הנחקרת יש סיכוי שווה להיכלל בו. הקצאה אקראית- תהליך הקצאת משתתפים לתנאי הניסוי באופן שלכל הנבדקים בניסוי יש אותו סיכוי להיכלל בכל אחד מתנאי הניסוי הסכמה מתוך ידיעה- עיקרון אתי, שמחייב את החוקר לתת למשתתפים בתחילת הניסוי שלו- את מירב האינפורמציה על הניסוי עצמו. וזאת בכדי לאפשר למשתתפים להחליט באופן עצמאי האם הם מסכימים להשתתף במחקר. כלומר, שהנחקרים מודעים להשלכות המחקר הניסויי, ואישרו את השתתפותם בו מרצונם.
שיחת הבהרה- בפסיכולוגיה חברתית, הסבר הניתן למשתתפים בניסוי מחקרי לאחר סיומו. בשיחת ההבהרה נהוג לחשוף אם הניסוי כלל הטעיה, ולעיתים קרובות מבררים עם המשתתפים מה הם הבינו וכיצד הם הרגישו. פרק 2: העצמי בעולם החברתי
1 .אפקט הזרקור ואשליית השקיפותהן דוגמאות לחוויה שלנו עם עצמנו לבין העולם החברתי:
אפקט הזרקור- אנו נוטים לראות את עצמנו במרכז במה, ולכן אנו מפריזים באופן אינטואיבי בהערכת תשומת הלב שאחרים מקדישים להתנהגות ולהופעה שלנו, הרבה יותר ממה שבאמת הם שמים לב בפועל.
למשל: נשפך עליי הקפה וכאילו כולם שמו לב, אבל לא באמת. אשליית השקיפות- מחשבה מוטעית שרגשותינו החבויים ניכרים לעין הזולת. אנחנו בטוחים שהרגשות שלנו בולטים יותר מאשר שהם באמת, מכיוון שאנו ערים מאוד לרגשותינו. כשאנו שמחים ומודעים לכך, אנו מניחים שהבעת הפנים שלנו מבטאת זאת, ושאחרים בוודאי מבחינים בכך. אנו פחות שקופים משנדמה לנו. למעשה, זה אותו דבר כמו 'אפקט הזרקור' רק שכאן מדובר על רגשות.
2.מושג העצמי מושג העצמי הוא משהו מאוד מופשט, כי זו התפיסה הסובייקטיבית שלי את עצמי בהווה ובעתיד.
א.מושג העצמי: זו תשובה לשאלה "מי אני"? אני אשאל את האדם מי אתה והתשובות שהוא ייתן לי הן המושג העצמי שלו. כל מה שאני יודעת וחושבת על עצמי. כמו כן, מושג העצמי בנוי מסכימת העצמי שיש לנו על עצמנו, הכוונה לאיך אני תופסת את עצמי (חכמה, יפה), לגבי אמונות ספציפיות שיש לי על עצמי בזמן הווה, במגוון של תחומים, שלפיהן אנו מגדירים את עצמנו. בנוסף, התפיסה שלנו את עצמנו, כלומר מושג העצמי שלנו, כולל גם את סכימת העצמי שלנו ביחס למי שאולי נהיה בעתיד. אזי, סוגי עצמי אפשריים. הכוונה למה שאנו חולמים להיות בעתיד, אשר מורכב מממחשבות, שאיפות וחששות על עצמי בעתיד. למשל: העצמי העשיר, המצליח או סוגי העצמי שאנו חוששים שנהיה, למשל: העצמי המובטל, העצמי שנכשל בלימודים. סוגי עצמי אפשריים כגון אלה מניעים אותנו להגשים את חזון החיים שאליהם אנו מייחלים.  ב.התפתחות מושג העצמי: מושג העצמי עוזר לארגן את החשיבה שלנו על עצמנו ולכוון את התנהגותינו החברתית. יש
4 גורמים שמשפיעים על התפתחות מושג העצמי, ועל האופן שבו אנו תופסים את עצמנו:
1.תפקידים וזהויות- זהויות שאיתן נולדתי, למשל, אני ישראלית ויהודייה. התפקידים שלי, החברתיים והמשפחתיים, העובדה שאני אמא או סטודנטית למשל מגדירים את המושג העצמי שלנו. גם תפקיד חדש שאנו ממלאים הופך למציאות. למשל אם אני מורה ופתאום אני הולכת לקורס, שבו אני כביכול הופכת להיות תלמידה של מורה אחרת. כלומר, מה שהתחיל כמשחק תפקידים לכאורה נטמע בהדרגה בתחושת העצמי שלי והופך להיות חלק ממי שאני.
2.תאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר (1954)- לפי פסטינגר, אנשים מגדירים ומעריכים את עצמם, את יכולתיהם ודעותיהם באמצעות השוואה לאנשים אחרים בכדי לראות במה הם שונים ביחס אליהם. כלומר, אני יכולה להעריך ולבחון את עצמי ע"י השוואה לאנשים אחרים שדומים לי. הווה אומר, שמושג העצמי מושפע מהסביבה החברתית הקרובה לנו, אשר מסייעת לנו לקבוע את אמות המידה שלפיהן נגדיר את עצמנו.
3 .הערכת אחרים- אנחנו לוקחים בחשבון גם את האופן שבו אחרים בסביבה הקרובה לנו מעריכים אותנו, שופטים אותנו, ונותנים לנו פידבק. האופן שהיא תופסת אותנו משפיעה על איך שאנחנו מגדירים, תופסים ומעריכים את עצמנו. למשל, אם אומרים לי שאני חכמה אתחיל להאמין בזה. החוקר מיד (1934) קרא לזה "האני במראה".
ז"א איך אני תופס ומפרש את מה שאחרים חושבים עליי, וזה יגדיר את העצמי שלי. ניתן להוסיף שהבדלים בין-תרבותיים משפיעים על מי שאנחנו. כי אם אני תוצר של החברה הקרובה לי, איך שהחברה משקפת אותי (מערבית או אסייתית למשל) אז זה משפיע על איך שאני מגדירה את עצמי.
4 .הצלחות וכשלונות- ההתנסויות החיוביות והשליליות (כפי שאנו מגדירים אותם כמובן ) היומיומיות שלנו יעצבו גם את מושג העצמי שלנו. ככל שאדם מרגיש שאסף לעצמו יותר הצלחות ופחות כשלונות אז הוא מרגיש עם עצמו יותר טוב והביטחון העצמי והערכתו העצמית יהיו יותר גבוהים. מושג העצמי כולל גם את ההצלחות וגם את הכשלונות. ולכן, לא משנה רק מה הפידבק שניתן לי, כאשר אני נענית למשימה מאתגרת ומציאותית, ומצליחה לבצעה אז זה מחזק את תחושת העצמי וגורם להרגיש טוב.  ג.העצמי בתרבויות שונות:השונות הבין-תרבותית בתפיסות העצמי שלנו הן מאוד משמעותיות ומעצבות את מושג העצמי באופן שונה. רבים בתרבויות המערביות מאופיינים ב'עצמי העצמאי', ואילו בתרבויות הקולקטיביסטיות מאופיינים יותר ב'עצמי מקושר'. רעיונות מנוגדים אלה תורמים להבדלים בין-תרבותיים בהתנהגות חברתית.
אנו מבחינים בין 2 סוגי חברות/תרבויות:
1.החברה האמריקאית שהיא בעלת תרבות אינדיווידואליסטית שמקדשת ומדגישה את הייחודיות, השאיפות וההישגים של כל אדם ואדם. זוהי תרבות שנותנת עדיפות למטרות אישיות על פני מטרות קבוצתיות, והגדרת הזהות העצמית היא במונחים של ייחוסים אישיים ולאו דווקא במונחי הזדהות עם הקבוצה.
ככלל בחברה המערבית מטפחים את התחושה "שהשמיים הם הגבול'", וששואלים אדם מי הוא- הוא יגדיר זאת בזכות עצמו, של מה הוא. היא דוחפת את האדם להצלחה ולהגשמה עצמית ומלמדת אנשים שיש להם שליטה על הגורל שלהם שאם ייתאמצו- יצליחו. שייסמכו רק על עצמם ויהיו מאושרים רק כאשר יממשו את השאיפות הייחודות להם וכו'. בתרבות מסוג זה, הורים ייתנו לילדים שלהם שמות מאוד מיוחדים ויוצאי דופן בכדי שיהיו שונים ומיוחדים מאחרים. האינדיווידואליזם מאופיין במידה רבה של זהות עצמית שאינה זקוקה לאחרים והעצמי של האדם נקרא עצמי עצמאי. כלומר את זהותם כאנשים ייחודיים  בעלי כישרונות, ערכים וחלומות משל עצמם.
2 .לעומת זאת, יש חברות מהמזרח הרחוק שהן בעלות תרבות קולקטיביסטית שמדגישה יותר את מטרות הקבוצה שהן חשובות יותר ממטרותיו של האדם, ולכן האדם תופס עצמו כחלק מקבוצה/מהחברה/ ומקהילה וגם ההגדרה העצמית שלו מושפעת מזה. בתרבות מסוג זה מטפחים את העצמי המקושר- עיצוב זהותו של אדם ביחס לאנשים אחרים . ושיישאלו אדם מי הוא- הוא תמיד יענה בהקשר של קבוצה. פחות משתמשים במושג אני. הם פחות מבליטים תכונות אופי ייחודיות להם ויותר מבליטים את ההשתייכויות הקולקטיביות שלהם. בתרבות כזו יש מס' שמות מוגבל, שאסור לקרוא בהם לילדים. הבדלים בין-תרבותיים בנוגע להערכה עצמית. (השפעת התרבות על ה'עצמי'):
בתרבות קולקטיביסטית- הערכה עצמית של אדם מוגדרת על ידי ההערכה העצמית של הקבוצה שאליה הוא משתייך. אם אני עובדת בקבוצה מוצלחת כמו 'סוני' אז גם אני מוצלחת. בתרבות אינדיווידואליסטית- ההערכה העצמית היא אישית ונוגעת פחות ליחסי קירבה. איום על זהותנו האישית גורם לנו רוגז ועגמת נפש מאשר איום על הזהות הקולקטיבית שלנו. הרבה יותר ייפגע בי שיגידו לי שאני מטומטם והחברה שאני עובד בה לא משהו. כי אני הרבה יותר חשוב, יותר חשוב מה אני. ניתן לראות כי התבגרות בתרבויות מסוגים שונים מוכיחה את טענתנו כי מושג העצמי עמום. זאת מכיוון שלסביבה החברתית יש השפעה רבה על התפתחות ותפיסת מושג העצמי, והיא אחראית לעיצובו. תפיסת העצמי היא אינה חד משמעית, שכן היא גמישה ונתונה לשינוי בין אדם לאדם ובין חברות בתרבויות שונות.
3.הכרת העצמי לכאורה אנו אמורים להכיר את עצמנו טוב מאוד, אבל מחקרים מראים  שבניגוד לציפיות, היכרותינו את עצמינו לוקה בחסר, ולכן לעיתים קרובות אין לנו הסבר להתנהגותנו. כלומר, (1)מתן ההסברים להתנהגותנו הוא שגוי, ולא תמיד אנחנו יודעים להגיד מה הסיבה להתנהגותנו.
אנשים לא יודעים מה באמת הופך אותם למאושרים ומה לא. הם חושבים שהם יודעים. ולכן, יש נטייה לתת להתנהגות או להרגשות הסבר חיצוני באופן המתקבל על הדעת שהוא לא בהכרח נכון. אנו עשויים להתעלם מגורמים בעלי משמעות ולתת משקל יתר לגורמים חסרי חשיבות. גם שאנו מתבקשים (2)לנבא את התנהגותינו אנחנו נוטים לטעות. אנשים נוטים לנבא מצבים מסוימים מבעד למשקפיים וורודים, ולכן אוכל להגיד כיצד אתנהג במצבים מסוימים רק במידה מסוימת. מחקרים מראים שיש מצבים שאני חושבת שאני מכירה את עצמי טוב, אבל מסתבר שהחברים שלי יכולים לנבא את התנהגותי בצורה טובה ומדוייקת יותר.
זה נובע מכשל התכנון, זוהי אחת הדוגמאות השכיחות ביותר בניבוי התנהגותנו, ולפיה רוב האנשים לא יודעים להעריך כמה זמן ייקח להם לבצע מטלה מסויימת. זה תמיד לוקח לנו יותר זמן ממה שתכננו. למשל, שמפנים זמן לממן וחושבים שלוקח לנו יותר זמן כשבפועל לוקח פחות זמן. הדרך הכי טובה לשפר את הניבוי העצמי שלנו היא להיות מציאותיים יותר לגבי משך הזמן שנדרש לנו לסיים מטלות בעבר. דרך נוספת היא לנסות ולנבא מה יעשו אחרים. גם (3)בניבוי הרגשות שלנו  קשה לנו לנבא את 'עצמת הרגש' או את 'משך הרגש' העתידי של ארועים מרגשים או טרגיים שיש להם השפעה עלינו. זה תקף גם במצבים עצובים וגם במצבים שמחים. למשל: אם נישאל כמה זמן ייקח לנו להתאושש מפרידה מבן זוג- לרוב האנשים בפועל זה יהיה פחות קשה ממה שהם יגידו, כי אנחנו מעניקים משקל יתר לאומללות המתמשכת, מתמקדים באירוע השלילי, ונותנים אמדן חסר ליכולת החיסונית שלנו. כלומר, אנחנו חוששים מארועים קשים או טראומות וחושבים שאנחנו לא נצליח לצאת מהם, כי אנשים מתעלמים ממהירותה ומעצמתה של מערכת החיסון הפסיכולוגית המאפשרת החלמה רגשית והסתגלות לאחר ארועים קשים, מאחר והם אינם מודעים אליה. תופעה זו נקראת הזנחת החיסוניות. כמו כן, קשה לנו גם לנבא כמה זמן תמשך השפעתם של ארועים חיוביים או שליליים שקוראים לנו על הרגשות שלנו. קוראים לתופעה זו הטיית ההשפעה.
לפיה, העכבות הרגשיים של ארועים מרגשים נמחים יותר מהר מכפי שאנו מצפים- הם נשארים לטווח קצר. הטיית ההשפעה חשובה, כיוון שהתחזית של אנשים כיצד ירגישו בעתיד משפיעה על קבלת ההחלטות שלהם בהווה.