תולדותיה של הציונות הדתית הן התמודדות רצופה ורבת פנים, הן במישור ההוגותי- העיוני והן במישור המעשי-הפוליטי, עם המתחים והניגודים המתעוררים מן המפגש בין שתי מחויבויות היסוד המגדירות את מהותה: לציונות, למדינת ישראל ולמודרניות מחד גיסא, ולמסורת הדתית במובנה האורתודוכסי מאידך גיסא. הציונות הדתית כתנועה רעיונית, דתית ופוליטית, וציונים דתיים כפרטים, התמודדו באופן תמידי עם שאלת המיקום הראוי בין שני המחנות האחרים בחברה היהודית בישראל:
האם ועד כמה להתקרב למחנה החרדי הלא-ציוני והאם ועד כמה להתקרב למחנה הציוני הלא דתי.
עד לראשית שנות השמונים היה אפשר לתאר את הציונות הדתית כתרבות- משנה מובחנת בעלת מאפיינים ייחודיים המשותפים לכל המשתייכים אליה. ההבדלים בין הקבוצות והזרמים לא היו אלא גיוון טבעי הקיים בכל קבוצה חברתית מוגדרת.
במערכת הפוליטת לא היתה מפלגה ציונית דתית אחרת והרוב המכריע של הציוניים הדתיים הצביעו בעבור המפד"ל שהיתה מפלגת המחנה הציוני. (כהן, 2005).