המחלקה למדעי המדינה וסוציולוגיה האם החקירות והמעצרים המנהליים בהם נקט השב"כ פגעו בערכיים חוקיים ודמוקרטיים  ואם כן באילו? האם חלו שינויים בערכים אלו במהלך השנים?
מגיש:עידו גולדפרב ת.ז 040230310 מנחה: ד"ר אריאלה גרוס רופא קורס: דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל תוכן עניינים

1 ) מבוא: 3-5
2 ) סוגית החקירות והעינויים: 6-7
3 )פרשת נפסו: 8-9
4 )קו 300: 10-21
5) ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ-ועדת לנדוי: 22-24
6 )חוק השב"כ:
5 -29
7)שימוש בבני משפחה כאמצעי לחץ נגד אסירים: 30-33
8 ) שירותי ביטחון בעולם המערבי 34-36
9)סיכום 37-38
1 0)     ביבליוגרפיה : 40-41
 
1 .מבוא
    שאלת המחקר: שאלת המחקר: האם החקירות והמעצרים המנהליים בהם נקט השב"כ פגעו בערכיים חוקיים ודמוקרטיים ואם כן באילו? האם חלו שינויים בערכים אלו במהלך השנים?
  השנים בהם תעסוק העבודה הן מתחילת שנות ה80 במאה הקודמת ל2003 תקופת סוף אינתפדת אל אקצה  וסיום חקיקת חוק השב"כ שנחקק ב2002.
עם הקמת שירות הביטחון הכללי ובמשך 19 השנים הראשונות להיווסדו,הקדישו אנשי השירות את עיקר זמנם לפעילות ביטחונית פנימית מובהקת,התמודדות עם ניסיונות הריגול של הגוש המזרחי וסיכול התארגנויות חתרניות של ערביי ישראל.
 מערכת היחסים בין מדינת ישראל ולבין המיעוט הערבי בישראל הייתה מאז ומתמיד מערכת יחסים מורכבת ובעייתית. הרוב הערבי הפך עם הכרזת העצמאות למיעוט ולא רק מספרי וכך מאז הקמת המדינה ב-1948 ועד היום מתמודדת מדינת ישראל עם השסע האתני הלאומי, אשר מתרחב בין היהודים לערבים. שלושה גורמים עיקריים, כגון הסכסוך הערבי- ישראלי, הרצון לשמר את אופייה היהודי של המדינה ורצונה לכונן משטר דמוקרטי, הכתיבו את גישת ישראל כלפי מיעוט זה. הבעיה האמיתית כבר מתחילה עם הגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטית ויהודית, כאשר באופן אוטומטי יש ציבור רחב מאוד אשר לא נכלל בהיבט היהודי. כתוצאה מכך אמור ההיבט הדמוקרטי להיות בעל משקל רב למיעוט הערבי, אך מקרים רבים מוכיחים שגם במסגרת הדמוקרטית נדחקת האוכלוסייה הערבית לשוליה של הדמוקרטיה.
המדינה ורוב הציבור היהודי בה תופס את ערביי ישראל עד היום כאיום על המדינה היהודית ועל המפעל הציוני. ראייתם של הערבים כאיום פנימי ופוטנציאלי לביטחונה של ישראל וכגייס חמישי נעוצה בגורמים רבים, אשר פועלים לניכור האזרחים הפלסטינים כלפי המדינה. גורמים אלו בין היתר הם: העצמה המספרית של הערבים, ריכוזם של ערביי ישראל בשלושה אזורים גיאוגרפיים, חריגתם של הערבים מן הקונצנזוס היהודי, העובדה שערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי והעם הפלסטיני, המודרניזציה אשר מחמירה את הפער, הפלסטיניזציה של הסכסוך המתמשך.
כל ההיבט של ערביי ישראל השתנה לאחר מלחמת ששת הימים עם כיבוש השטחים ביהודה שומרון וחבל עזה.
ערביי השטחים אינם נחשבים כאזרחי המדינה ומעמדם המשפטי והחוקי נוטה בערפל.עם הישראלים רואים בערביי ישראל כגיס חמישי אז בוודאי שהם רואם בכל פלסטיני כאויב אשר מותר לחשוד בו ובמטרותיו וניתן לבצע מעצרים אשר אינם עולים עם ערכים דמוקרטיים.
בעבודה זו התמקד במספר מקרים בהם עולה החשש מפני פגיעה של השב"כ בערכים חוקיים דמוקרטיים בזמן חקירות ומעצרים.
המקרה הראשון הינו פרשת נפסו:ראשיתה של פרשת נפסו ב1980 עת שימש סגן עיזאת נאפסו כקצין תפקידים מיוחדים ביחידת אזור דרום לבנון.בעותה עת פרחו הקשרים בין ישראל למיליציות הנוצריות בלבנון,ונפסו שימש כקצין קישור עמן מטעם צה"ל.במהלך עבודתו יצר קשר עם גורמים שונים בדרום לבנון והופקד על העברת נשק תחמושת וציוד רפואי כחלק מן המאמץ הישראלי למיגור קיני מחבלים.במהלך חקירה שגרתית של חוליית מחבלים טען פעיל אש"ף כי גייס את נאפסו לארגון אל פתח ואף הפעיל אותו כמה פעמים בשביל להעביר אמצעי לחימה מלבנון לישראל,מטבע הדברים חומרת החשדות הוקם צוות חקירה בשב"כ.כעבור שלושה חודשים של חקירה מאומצת נגבו מנפסו שלוש הודאות מפלילות בכתב ידו והוגש נגדו כתב אישום.נפסו הכחיש את ההאשמות נגדו ויצא למאבק משפטי עיקש בטענה שאת ההודאה למעשים היו תחת לחץ פיסי ונפשי.נפסו נמצא אשם ובית המשפט דן אותו לשמונה עשרה שנות מאסר.לאחר שש שנים לאחר ערעורים נוספים של פרקליטו נערכה בשב"כ חקירה פנימית אשר העלתה כי יש אמת בדבריו בדבר ההתעללות שעבר ואי אמירת אמת של אנשי השירות במשפטו.לאחר דיון נוסף שוחרר נאפסו ממאסר.
המקרה השני אותו אני אבדוק הוא פרשת קו 300:באפריל 1984  נחטף אוטובוס בין ת"א לאשקלון.כוחות הביטחון עצרו אותו השתלטו עליו וחילצו את הנוסעים תוך כדי הריגת שני מחבלים ולקיחת שניים נוספים בשבי.לעיני עיתונות שהייתה בשטח רואים את שני המחבלים מובלים חיים ע"י 2 אנשי שירות הביטחון הכללי,למחרת היום פורסם ע"י דובר צה"ל שבהשתלטות נהרגו 4 מחבלים.מאותו רגע החל מחול שדים ועימות בין אנשי הפרקליטות שדרשו לחקור כיצד נהרגו 2 המחבלים לאחר ההשתלטות אנשי בשב"כ שטענו שהמחבלים הגיעו לידיהם מתים ע"י תא"ל יצחק מרדכי.הפרשה השתלשלה והיבאה למשבר ממשלתי עמוק ובשביל לצאת מהתסבוכת הזאת חנן נשיא המדינה דאז(חיים הרצוג) את ראשי השב"כ ואנשי השירות אשר היו מעורבים בפרשה זאת בשביל  למנוע פגיעה בעבודת השירות בנסיון למניעת טרור ודרכי הפעולה  שלהם.
ועדת לנדוי הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל מן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו. בהחלטת הממשלה מיום 31
במאי 1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושאי פעילות חבלנית, ואת מתן העדות בבית המשפט על חקירות אלה. בנוסף, מטרת הוועדה הייתה להמליץ לגבי הנהלים ושיטות החקירה של השב"כ בעתיד.
משהוקמה הוועדה, הוחלט על ידי הממשלה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי עקב רגישות הפרשה, נושאי החקירה והדיונים מחויבים בסודיות. כפועל יוצא, הוועדה הייתה בעלת אוטונומיה באשר לפרסום הדו"ח שלה. בין תפקידי הוועדה היו פיתרון הדילמה בין הצורך למידור מוחלט של שיטות החקירה לבין החובה לאמירת אמת בהופעה בבית משפט, וכן המלצה על הנהלים שעל פיהם יפעלו בעתיד בחקירות השב"כ בנושאי פח"ע.
מקרה  נוסף אותו אני אבחן הוא חקיקת חוק השב"כ שנחקק בשנת 2002.  ושינה את פני מפת המשפט הישראלי בכך ששירות הביטחון כלליי שפעל עשרות בשנים ללא תשתית משפטית סדורה הפך לארגון שמסגרתו ברורה ותהליכי העבודה בו כולל מעצירים מינהלים ברורים-החוק התקבל בכנסת בעיצומה של המלחמה בטרור הפלסטיני האכזרי שהכה באותם ימים בחברה הישראלית ללא רחם.השירות בתוקף אחריותו נשא על כתפיו נתח מרכזי וכבד מנטל הלחימה.
מקרה בוחן נוסף הוא שימוש בבני משפחה כאמצעי לחץ בחקירות השב"כ כפי שמובא מהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל-הוועד נתמך ע"י קרנות מישראל ומאירופה ומאנשים פרטיים.קשה לקבוע מהי רמת אמניתו של הוועד שכן לא מפורטים בו האם אותם נחקרים פלסטינים אכן פועלים כאנשי טרור והאם אין צורך אמיתי באותם עינויים לשם השגת שקט ברחובות.