תמורות בשירה העברית – מטלת מנחה מס' 12
א.        תארו והסבירו את עיקרי הפואטיקה המוצהרת של נתן זך.
זך גיבש את הפואטיקה המוצהרת שלו במהלך שנות החמישים והשישים במסגרת פעילותו העיונית כמבקר שירה ותרבות. אם זאת, לא תמיד ניסח זך את עמדותיו באופן מפורש ובמאמרים שכתב לכאורה בראייה אובייקטיבית כמו "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו" ניתן לראות את הנטיות הפואטיות שלו מוצהרות באופן בוטה או סמוי יותר. באופן דומה, ניתן ללמוד על הפואטיקה המוצהרת של זך דווקא דרך כתבי הביקורת שלו לדוגמה ביקורתו על שירת אלתרמן אותה הציג כאנטיתזה לפואטיקה האישית שלו כמייצגת כביכול את בני דורו אותה ביקש לקדם. שלילת הפואטיקה של אלתרמן ושל אחרים הייתה עבור זך נקודת מוצא לפיתוחם של עקרונות פואטיים חלופיים מוצהרים בלשון הדיבור, הריתמוס ובלשון הפיגורטיבית בשירתו.
הריתמוס:
נראה כי אופיו של הריתמוס הפך לנושא מרכזי בפואטיקה של זך. הוא העדיף לפנות מקום בשיריו לריתמוס טבעי התואם לקצב הנשימה ואופי הדיבור היומיומי. הריתמוס של זך מגוון ומשתנה בהתאם לתוכן השיר ולרגשות השונים והמתחלפים בשיר ולכן בהתרסה לקודמיו נמנע זך מכתיבה בעל אופי מכאני, סדור וסימטרי. בתיאורו את שירת שנות החמישים והשישים במאמרו "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו" הוא מחייב את שחרורם של המשוררים הצעירים מן המבנים הסכמטיים של השירה העברית (בית ובו ארבע שורות) ומחזק את המגמה החדשה בשירה העברית בה כל שורה היא  "רוטטת וקטועה" ו"אינה חופפת בהכרח ליחידה התחבירית אלה שרויה עמה ביחסי מתח והתנגשות". באופן דומה אפשר לאפיין את החריזה שהפכה …