תקציר: בעבודה זו אתייחס לסוגיית ייצוגם של האזרחים הערבים-ישראלים כפי שהם מוצגים בתקשורת, במיוחד בשידור הציבורי-ממלכתי, בו ניתן לראות העדפת קבוצות מסוימות על פני אחרות במרחב התקשורתי והתייחסות סטריאוטיפית לקבוצות אלו. הנני סבורה כי מתן האפשרות לייצוג תקשורתי לכלל האזרחים ובתוכו הערבים, הינו אפשרי ויצביע על פעילות תקינה ואתית של כלי התקשורת הציבוריים. על כן אביא סקירה של ייצוג ערביי ישראל בתקשורת העברית ובחדשות, כמו כן, אדגים את הממצאים בשני אירועים מייצגים ומתוקשרים: "יום האדמה" ואירועי אוקטובר 2000. חופש הביטוי הוא זכות יסוד מן המעלה הראשונה בתקשורת הציבורית, שבה זכותו של הציבור הרחב לקבל מידע מדויק ותמונה מהימנה של המציאות והחברה הישראלית על מגוון הקבוצות בה, תרבותן, השקפותיהן והעדפותיהן. לכלי התקשורת תפקיד מרכזי במימוש חופש הביטוי, על כן הם מחויבים לאפשר גישה שווה לכלל הציבור הישראלי ולתת ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור. אך במציאות, כפי שנראה בהמשך, עקרונות אלו מתממשים באופן בלתי מספק. לשפה הערבית יש מעמד של שפה רשמית בישראל וכלי השידור מחויבים בחוק לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, שידורים אלה נמצאים במעמד נחות בהשוואה לשידורים המיועדים לציבור היהודי. התוכניות, רובן ככולן, עוסקות באקטואליה או בתכנים דידקטיים, נתונות לפיקוח הדוק של מנהלים יהודים, ואינן מהוות כלי ביטוי של יוצרים ערבים עצמאים.
השידורים בערבית מוגבלים לשעות שמחוץ לשעות הצפייה המרכזיות (פריים-טיים).