גישות ושיטות במדע המדינה סיכום מדע המדינה תולדות התחוםאלמונד:
המאמר מציג את התפתחות מדעי המדינה עד המאה ה-20 הפעם הראשונה שבה אפשר לראות חקר ומחשבה מדינית זה בכתבים היווניים.
עם הזמן ההגות הופכת להיות יותר "אמפירית"מדעית רואים התקדמות במחקר שהופך להיות יותר מדעי כמו למשל במאה ה-19 אצל מרקס. לקראת המאה העשרים הוא מתקדם וצובר מאפיינים של מקצוע אמיתי. אלמונד מזהה גידול ושיפור באיכות הידע ביחס לשתי שאלות היסודמרכזיות במדעי המדינה:
א. התכונות של מוסדות פוליטיים ב. הקריטריונים שאנו מפעילים לצורך הערכתם. כאשר אלמונד מצביע על הגרף הוא מזהה 3
מהפכות ששינו את התחום מן הקצה לקצה:
1. אסכולת שיקאגו- שנות ה-20, תחום מחקר שעובד על סקרים ושיטות מחקר. הם בנו תחום ידע שמשתמש בסקרי דעת קהל ובמחקר אמפירי כדי להבין בחירות ופוליטיקה.
2. 1950, אסכולת שיקאגו הפכה לגישה התנהגותית כי הייתה אז מהפכה התנהגותית ובאמצעות שילוב מחקר אמפירי הם הרחיבו את המחקר בנושא השתתפות פוליטית, הגישה הייתה- אנו רוצים להבין מדוע אנשים מתנהגים כפי שמתנהגים (לדוגמא- האם העלאה במשכורת תגביר את התמיכה במדינה).
3. שנות 70-80: גישת הבחירה הרציונלית, הגישה מאמצת כלים של מתמטיקה לכלכלה ופוליטיקה. אלמונד טוען שהתחום מתקדם כל הזמן (יש כל הזמן התקדמות בחקר פוליטיקה) ולכן לפי אלמונד- הגישה היא פרוגרסיבית (מתקדמת)- כי היא מייחסת למדע המדינה את רעיון ההשתפרות וההתקדמות מבחינת כמות הידע ומבחינת איכותו (חוקר מדע המדינה היום ידע הרבה יותר מאפלטון על אף גדולתו של אפלטון וחוכמתו), יש גם יותר ידע (תוכן) וגם יותר סימוכין וקפידה מדעית( דברים נבדקו הרבה פעמים ונמצאו מועילים) ואקלקטית (אין לנו דרך אחת בלבד לחקור את מדעי המדינה. יש לנו המון גישות ושיטות לחקור פוליטיקה והחוקרים מסתייעים בגישות ובשיטות שונות). .
יש במהלך ההיסטוריה מעבר מטרום מדע (מחשבה מדינית) למדע (ניתוח היסקים בעלי הפרכה עם איסוף ראיות וניתוח התנהגות פרטים עם שימוש בסקרים ותיאוריות פסיכולוגיות). אלמונד , אשר רואה בשלל האפשרויות כתורמות לתחום ומביאות לו נדבכים נוספים (זה טוב שיש הרבה גישותשיטות) אבל אומר במפורש כי למרות הפלורליזם המבורך באשר למספר הרב של שיטות המחקר, עדיין, בסופו של דבר, הקו המשותף לכל מגוון הגישות הוא המחויבות הבלתי מתפשרת לכללי הראיות והסקת המסקנות. מכאן, שאלמונד אינו רואה באנשי רוח או בפילוסופים (וזה גם ניתן להבין ע"פ אחת מהביקורות כלפיו- גישת האנטי מדע, אשר טוענת כי הוא זונח את כל הדיון במה ראוי ורצוי ולאו דווקא מה מצוי) כאנשי "מדע" ולכן אינם תורמים להתפתחות מדע המדינה, אלא אם השיח או הדיון שלהם העלה ספק או סוגיה שהובילו בסופו של דבר למחקר אמפירי.
יש 4 ביקורות לתזה של אלמונד (צריך לדעת):

1 . אנטי מדע – לא צריכים להיות אובייקטיבים כי מדען מתעסק בעובדות ואנשי מדעי המדינה אמורים להיות מעל זה לא רק להתמקד בעובדות אלא ללמוד את העולם ולשפר אותו מבחינה הומניסטית.
מדען שואל מה רצוי, האנשים של אנטי מדע מחפשים את המצוי- מה צריך להיות.

2 . פוסט מדע – אנשים אילו מטילים ספק ביכולתנו לנתק ערכים ועובדות, כלומר הם טוענים שאנשים זה לא אטומים ולכן התחום לא יכול אף פעם להיות לגמרי "מדעי".

3 . אנטי פלורליזםמוניזם – אין מקום לחוקר מדע המדינה להיות אובייקטיבי (מדען) צריך לבחור מטרה פוליטית ולרתום את הידע שלך לשרת את אותה המטרה (כמו המרקסיסטים שאמרו שצריך לספר את הידע על מנת ליצור מהפכה). אם חותרים לאובייקטיביות זה מוביל "למדענות יתר" ולהנצחת המצב הקיים. צריך להימנע מאובייקטיביות יתר, לבחור צד פוליטי ולרתום את הידע המחקרי להשגת יעדים פוליטיים חיוביים. המרקסיסטים טוענים כי החוקים הבסיסיים של החברה האנושית הם אילו שנחשפו על ידי מרקס וממשיכי דרכו וכי חוקים אלה מוכחים שכל התופעות האנושיות מהווים אחדות אחת ונגזרים מאותם החוקים.
תפיסה זו מבטאת תפיסה מוניסטית. מוניזם מלשון "אחד" היא השקפה פילוסופית לפיה, בסופו של דבר העולם כולו מושתת על יסוד אחד או על מהות אחת. המוניזם המרקסיסטי הוא מטריאליסטי באופיו, לפי המרקסיסטים היסוד של כל תופעה או התרחשות אנושית היא החומר, והסבר אמיתי של כל אירוע היסטורי טמון בסיבות כלכליות-חומריות.
זהו הבסיס לדחייתם של המרקסיסטים את האקלקטיות (ריבוי הגישות) ואת הפרוגרסיביות, המיוחסים לתחום מדע המדינה ולתולדותיו.

4 . גישת הבחירה הרציונליתמקסימיזם מדעי – לא אוהבים את האקליקטית שאלמונד מציג. כלומר טוענים שמה שאלמונד מציג כמדע זה לא באמת מדע- כלומר שאלמונד מסווג גישות מסוימות כמדע כאשר הם לא מדע. גישת הבחירה הרציונאלית (המכונה גם מקסימליזם מדעי) רואה את שיאו של תולדות התחום בשלב פורמלי-מתמטי ותמציתי. היא חותרת להסביר ולנבא התנהגויות פוליטית מורכבות באמצעות תבניות לוגיות ומודלים תיאורטיים פשוטים עד כמה שניתן ושבנויים ממספר קטן ככל האפשר של הנחות וטענות. חששותיה היא שהאקלקטיות פוגמת בהתקדמות מדעית.
"העור ולא הבגד" אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה במדע המדינה האם יש שיטה מקובלת לביצוע מחקר במדע המדינה? לא. קיימות 2 גישות:
            1. איכותנית – תצפיות, ראיונות, קבוצות מיקוד
2 . כמותנית – איסוף נתונים ושימוש בסטטיסטיקה לניתוח.
ההבדל העיקרי בין שתיהן: איכותני נוטה להתמקד יותר במקרים בודדים ובפרט וכמותני מתמקד במקרים רבים על מנת להפיק נתונים סטטיסטיים.
אונטולוגיה: עוסקת בקיום או אי קיום של תורת ההוויה (מה יש בעולם), שאלות אונטולוגיות עוסקות במהות של המציאות והאם המציאות תלויה או בלתי תלויה בידע שלנו עליה.
מעמדה זו יוצאות שתי עמדות; גישה יסודנית וגישה אנטי יסודנית.
גישה יסודנית: האמונה שישנן תופעות חברתיות המתקיימות ויישנן תופעות שיתקיימו אף על פי שאיננו נכיר ונדע אותן. "יישנו עולם אמיתי שם בחוץ"- אשר מתקיים ללא קשר לידע שלנו. לדוגמא הספר גברים ממאדים נשים מנוגה שטוען שכל הגברים והנשים לא משנה מאיזה תרבות מתנהגים בצורה מסוימת (גם אם לא נכיר את כל התרבויות). המרקסיסטים אומרים כל עוד יש קפיטליזם תמיד יהיו קונפליקטים (גם אם לא נדע את זה). כלומר זו עמדה שטוענת שיש חוקים לא תלויי תרבות.
חוקר שעוסק בעמדה זו טוען שקיים עולם בחוץ אמיתי שאינו תלוי בידע שלנו עליו (לא משנה אם יודעים או מבינים את חוק המשיכה הוא קיים).
גישה אנטי יסודנית: התיאוריה מדברת על עולם חברתי. רואה במציאות "הבנייה חברתית" ולכן המציאות נתפסת כתלויה בידע שלנו עליה, כל מציאות חברתית שאנו רואים הינו הבנייה חברתית שאותה אנו יצרנו. אין עולם אמיתי שם בחוץ שאינו תלוי בידע שלנו עליו. כל תופעה היא תוצר של תרבות, אינטרקציה וכו.
הבניות חברתיות יוצרות את המציאות ואין חוקים קבועים, הכל יכול להשתנות.
לדוגמא: לא בטוח שתמיד נחשוב שדמוקרטיה זה טוב או שקפיטליזם מביא לצמיחה.
אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה, עוסקת בשתי שאלות: מה אנו יכולים לדעת על העולם? וכיצד נוכל לדעת זאת  (כיצד נחקור את העולם)? האם החוקר יכול לזהות קשרים "ממשיים" או "אובייקטיבים" בין תופעות חברתיות? ואם כן, כיצד? (העמדה האונטולוגית של החוקר קובעת את העמדה האפיסטמולוגית שלו.) שלוש גישות לניתוח האפיסטמולוגיה פוזיביסטית  – חוקרים שאוחזים באונתולוגיה יסודנית (קיים עולם אמיתי שם בחוץ ויש חוקים) וזיהוי של החוקים בעזרת החושים – תצפית ישירה.
חוקרי הגישה משתמשים במחקרים אמפיריים, וסבורים שיש לעסוק במחקר אובייקטיבי, עוסקים במצוי ולא ברצוי. אם מדינות יצברו עוצמה זה יעלה את הסבירות למלחמה (חוקיות), גיבשו את הדעה ע"פ החושים תצפית-  ראינו בעיניים שמדינות שצברו עוצמה עשו מלחמה או ניסו לפתוח במלחמה.
ריאליסטית – בדומה לפוטיביזם חוקרי גישה זו הינם יסודניים במחשבתם ומאמינים גם כן בקיומו של עולם אמיתי שם בחוץ, אך סוברים שאין אנו יכולים להסתמך על החושים בלבד מפני שאלה יכולים אף להטעות אותנו; לכן יש לשאוף לחשוף את מבני העומק שעומדים בליבת התהליכים החברתיים (לחקור לעומק , בכדי לגלות תהליכים …