פסיכולוגיה פיסיולוגית
| מקצוע | פסיכולוגיה |
| שנת הגשה | 2013 |
| מספר מילים | 29226 |
תקציר העבודה
פסיכולוגיה פיסיולוגית – סיכום הקורס ניורו-אנטומיה: עם המצאת המיקרוסקופ וגילוי השיטה לצביעת תאים (ע"י אדם בשם גולג'י), התגלה שהמוח מורכב מכ- ¹¹10 ניורונים, הנראים כנוגעים זה בזה.
כמו-כן, נתגלה כי הניורונים מעבירים זרם חשמלי.
קיימת תאוריה, לפיה המוח יודע "לשייך" את הסיגנלים החשמליים לסוגם (ראייה, שמיעה וכו') ע"פ מקורם (מאיפה הם מגיעים).
– נושא זה שייך לתחום האלקטרו-פיסיולוגיה- התכונות החשמליות של התאים.
פרמקולוגיה: גילו שהניורונים משחררים חומרים ושתרופות שונות משפיעות על רצפטורים (קולטנים) וכך גורמות לשינויים.
מי שחיבר את התחומים היה אדם בשם גאל – Gall חלק מתנועה בשם פְרֵנוֹלוֹגִיָה.
הם טענו, ש:
לכל תכונה ותופעה בפסיכולוגיה יש אזור מוגדר במוח (לוקליזציה), שאחראי עליה.
ככל שאזור במוח נמצא בשימוש רב יותר, הוא גדל – ומכאן ש…
בגלל שהמוח נמצא בגולגולת, תהייה "בליטה" חיצונית בגולגולת במקום בו נמצא החלק הגדול ביותר של המוח. – לקביעה זו היו השלכות פוליטות (ע"פ מישוש הגולגולת ניתן לומר "מי האדם") נגד טענות אלה התעוררו תגובות קשות במאה ה-19, המופנות בעיקר נגד הבסיס של הפרנולוגיה – שהוא הלוקליזציה. ולמעשה, עד תחילת המאה ה-20, ההתנגדות ללוקליזציה עדיין הייתה גבוהה. – התפיסה הנגדית, "אקווי-פוטנציאליות": כל חלקי המוח שווים ועובדים בצורה שווה.
פיל ברוקה Broca, ניורולוג – כתב על מטופל שהייתה לו הפרעה ביכולת לייצר שפה.
המטופל היה מבין – אך התקשה לדבר. לאחר מותו, נמצא כי הייתה לו פגיעה מוחית בספירה השמאלית (כך היה עם מטופלים נוספים שהגיעו – רק לאחר מותם נתגלו פגיעות מוחיות).
חוקר אחר, ורניקה Wernicke, מצא תופעה דומה שהשפיעה גם על הבנת הדיבור.
ורניקה דיבר על כך שפונקציות בהתנהגותנו נשלטות ע"י אזורים ספיציפיים במוח, ביניהם קיים קשר (=לוקליזציה).
עיבוד המידע ע"י המוח נעשה באיזורים ספיציפיים, כל אזור בעל תפקיד מוגדר – ובין האיזורים קיימת אינטראקציה. תפקידי האזורים השונים התגלו בעיקר דרך אנשים שנפגעו באופן "אזורי" (פגיעה באזור הבנת הצבע, באזור תפיסת התנועה וכו') במערכת העצבים (במוח?) כ- ¹¹10 ניורונים, בממוצע לכל ניורון 10,000 קשרים עם ניורונים אחרים (נכנסים ויוצאים).
בתוך המערכת הגדולה נמצאות תת-מערכות רבות, כל אחת אחראית על נושא כלשהו (תפקוד, פעולה וכו') מערכת העצבים הגוף מורכב מתאים רבים. להבדיל מיצורים חד-תאיים, לא כל התאים שלנו נמצאים באינטראקציה עם העולם החיצון. התאים בתוך הגוף נמצאים בתוך תווך (נוזל חוץ-תאי), השומר על יציבות ה"סביבה הפנימית" (הומאוסטאזיס).
מערכת הדם אוספת חומרים מהסביבה הפנימית, מסלקת פסולת, מספקת מזון וכו'.
בתאים נורמליים, כששמים מס' תאים (תאי עור למשל) בתרבית, הם מתחלקים ומתרבים עד שעובי השכבה הוא כזה שהתאים החיצוניים כבר אינם קשורים לחומרי המזון – בשלב זה הגידול נפסק.
בתאים סרטניים, לעומת זאת, ההתחלקות וההתרבות ממשיכות, אין תשדורת שהקר לחומרי המזון ניתק, וכתוצאה מכך התאים החיצוניים מתים.
ההוראות על הפסקת הבנייה מועברות בין התאים (בדיפוזיה) ע"י חומרים כימיים. חומרים אלה נקלטים ברצפטורים של התא. – תאים מתקשרים ביניהם ע"י הפרשה כימית מאחד לשיני, החומר הכימי מופרש לנוזל החוץ-תאי.
חומר כימי המופרש לדם, ע"מ להגיע לכל התאים בגוף – הורמון. ההורמון מגיע לכל התאים בגוף אבל משפיע רק על מי שיש לו רצפטור.
(כמו שידור רדיו – הגלים בכל מקום אך רק מי שיש לו מקלט שומע).
הורמון – תא מיוחד שמשחרר חומר המשפיע על על התאים בעלי הרצפטור.
מערכת העצבים מאפשרת תשדורת ספיציפית יותר: תא ספיציפי מפריש חומר באופן מדוייק לסינפסה, הניורון הקולט את השדר שולח שלוחה ארוכה לאיבר הספיציפי היעודי, ושם מופרש החומר שמעביר את השדר (כמו מעין טלפון שדה).
הומאוסטאזיס – שמירה על איזון הסביבה הפנימית.
מערכת העצבים שולטת בשרירים ומכאן שולטת ביכולתנו לפעול ולשלוט בעולם החיצוני.
היא מקבלת את האינפורמציה מהחוץ, עושה את האינטגרציה ויוצרת את הדחף לפעול (אנו רעבים ואז אנחנו הולכים ואוכלים).
ניורונים מייצרים סיגנל חשמלי, מופרש חומר הנקרא נירו-טרנסמיטר. החומר נקלט בניורון אחר. אם ההשפעה גורמת לניורון לפעול היא נקראת השפעה מעוררת , אחרת – היא נקראת השפעה מעכבת (מונעת פעילות).
סינפסה – נקודת החיבור בין 2 ניורונים. השלוחות המוציאות את החומר מהניורון נקראת טרמינלים, השלוחות הקולטות נקראות דנדריטים.
עירורים (מלשון – לעורר) = אקסציטציות ניורונים מוטוריים – ניורונים המשמשים לתנועה ניורונים סנסוריים – ניורונים שמופעלים ע"י החושים מבוא
לביולוגיה של התא התא, באופן כללי, נראים כמו מעין כדור.
כדור זה, הינו בעל מעטפת הנקראת קרום התא (ממברנה). התאים חיים בתוך תווך נוזלי, נוזל חוץ תאי. בתוך התא נמצא נוזל הנקרא ציטופלסמה.
המעטפת מפרידה בין מה שבפנים למה שבחוץ.
אנו מחלקים בצורה "גסה" את החומרים לחומרים ש"אוהבים" מים – הידרופילים, וחומרים שלא אוהבים מים – הידרופובים (אוהבים שמן).
קרום התא מורכב מ-Lipid bilayer (ממברנה שומנית דו-שכבתית) מולקולת קרום התא בנויה מ"ראש" שאוהב מים ומ"רגליים" שאוהבות שמן.
ההמברנה בנויה מ-2 שכבות בצורת ראי.
(בצד החיצוני מצד אחד יש נוזל חוץ-תאי ובצד הפנימי מצד שני יש ציטופלסמה – הראשים שאוהבים מים נמצאים כל אחד בצד שלו ליד מים) התא כולו למעשה "מוקף" בממברנה הזאת – ממברנה זאת חדירה לחומרים הידרופובים – חומרים שאוהבים שומן – הם פשוט נמסים לתוכה. חומרים הידרופילים לא יכולים לעבור את הממברנה. (הם נשארים בצד שלהם).
חומר הידרופובי שנכנס דרך הממברה לתוך התא, ייצא דרך הצד השני (לא כולו) – אף על פי שזה לא נראה הגיוני (למה שלא יישאר?) – תמיד יש קבוע מסיסות לחומר, חלק מהחומר יימס ויישאר בתוך התא, והשאר ייצא. מה שקובע כמה יישאר הוא לא הממברה כי אם הריכוז והמסיסות של אותו החומר. הממברנה היא שומנית, תקועים בה חלבונים, החלק החיצוני שלה הוא הידרופילי אמנם – אך היא שומנית.
הגרעין – גוף די גדול הנמצא במרכז התא ומכיל את ה-ד.נ.א, החומר התורשתי (שרשראות ארוכות של מולקולות המסודרות בכרומוזומים).
ב-ד.נ.א. נמצאת האינפורמציה לגבי – איך יוצרים חלבונים.
כמעט כל פעולה המתרחשת בגוף שלנו נובעת מקיומם של חלבונים – הבנויים מחומצות אמינו. בגוף יש סוגים רבים מאוד של חלבונים – מרכיבים את השרירים, מתפקדים כרצפטורים, יוצרים תעלות, אנזימים. מבנה החלבונים הוא מדוייק מאוד (סדר חומצות האמינו) – ונובע מהקוד הטבוע ב-ד.נ.א. העתק של ה-ד.נ.א (רק של חלק מסויים, לייצור חלבון ספיציפי) נקרא MRNA, הוא נוצר בגרעין ע"י קבוצה של אנזימים.
ה-MRNA יוצא מהגרעין אל הציטופלסמה, שם הוא נתפס ע"י אברון של התא שנקרא ריבוזום.
הריבוזום תופס MRNA, קורא 3 אותיות וע"פ כל 3 אותיות מחבר חומצות אמינו אחת לשניה ומרכיב חלבון. החלבונים החדשים נשלחים למקום בו הם צריכים לתפקד – Endoplasmic reticulum.
המיטוכונדריה – יצרניות האנרגיה של התא.
(אנרגיה הדרושה לקיום התהליכים) מולקולה עתירת אנרגיה הנקראת ATP (אדנוזין – טרי – פוספט) – כשהיא מתפרקת ל: ADP + פוספט (למעשה קבוצת פוספט אחת מתוך ה-3
מתנתקת), משתחררת אנרגיה רבה מאוד. ATP = ADP + פוספט + אנרגיה. (תהליך זה מתבצע ע"י אנזימים והתוצר שלו הוא אנרגיה המשמשת לתהליכים שונים בתא). מולקולת ה- ATP היא ה"מטבע" האנרגטי של התא. המיטוכונדריה יודעת לקחת ADP + פוספט ולהחזיר אותו ל- ATP. המיטוכונדריה יודעת להפיק אנרגיה משריפה – האוכל שאנו אוכלים, היא מרכיבה אותו עם חמצן (שריפה) – בתהליך זה לא משתחרר חום ואור, האנרגיה נאגרת בצורה כימית והתוצר הוא ATP.
המיטוכונדריה היא "מרכז המחיזור" – ADP נכנס בצד אחד ו- ATP נכנס בצד אחר.
האוכל והחמצן שאנו מכניסים לגוף מייצרים בסופו של דבר ATP (תוצר לוואי – CO2).
תהליך "צורך אנרגיה" = ATP הופך ל- ADP.
איך חומרים נכנסים ויוצאים דרך הקרום של התא?
דיפוזיה דרך הקרום – (מעבר של חומר בתווך נוזלי) הכוונה לחומרים הידרופובים (מסיסים בשומן), הם עוברים בדיפוזיה, מבחינתם הקרום "שקוף".
דיפוזיה דרך חורים בקרום – תעלות: חלבונים מסויימים הנמצאים בתוך הממברנה ו"בולטים" החוצה, חלבונים אלה מכילים בתוכם תעלות שבתוכם ציטופלסמה.
מדובר בחלבונים ש"תקועים" בממברנה ולכן בולטים החוצה. החומרים העוברים בצורה זו הם חומרים הידרופילים (אוהבי מים). לא כל החומרים יכולים לעבור בצורה זו, מכיוון שהמולקולה שלהם צריכה להיות מספיק קטנה כדי שתוכל לעבור בתעלה.
כמו-כן, המטען החשמלי של המולקולה קובע גם הוא האם תוכל לעבור בתעלה. המולקולה תעבור בתעלה שחלקה החיצוני הינו בעל מטען הפוך לזה שלה. (או בעל מטען נייטרלי, בכל מקרה לא מטען זהה – לפלוס או למינוס).
חלק מהתעלות תמיד פתוחות – וחלק יכולות להיות לעיתים כך-או כך (יש להם "שער") טרנספורט באמצעות "נשאים" – חלבונים מסויימים רגישים לחומרים ספיציפיים, יודעים לתפוס את החומר הזה, ובעקבות כך נוצר שינוי במבנה המרחבי של החלבון, כך שהחומר מוכנס לתוך התא. אנדוציטוזה + ואקסוציטוזה: –
