סיכום כל הקורס – מלחמה ואסטרטגיה חלק א' שאלות שאלה 1.
הציגו והסבירו את הגישה המסורתית לביטחון ואת יסודותיה ואת הגישה המרחיבה לביטחון ואת יסודותיה. איזו מהן ניכרת יותר במדיניותה של ישראל כלפי איראן? נמקו והדגימו.
תשובה לשאלה 1.
ישנן מספר גישות לביטחון. כל גישה מפרטת מאפיינים של ביטחון כמו מקורות האיום, מהיכן הם נובעים ומי האחראי לספק את הביטחון. מבין כלל הגישות ישנן הגישה המסורתית והגישה המרחיבה.
הגישה המסורתית (ראליסטית) – לביטחון לאומי נשענת על הגישה הריאליסטית הטוענת כי העוצמה היא המבטיחה את קיום המדינה ובה המדינה היא השחקן המשמעותי. ההנחות שבבסיס הגישה הן שמדינה ריבונית ואנרכיה בונות את יסודות המערכת הבינ"ל ומשפיעות עיקריות עליה. הגישה דוגלת בכך שמדינות אחרות מהוות איום על המדינה, מאחר ואין גורם אחד שעומד מעל כל המדינות (שלטון-על), אוכף את החוקים ושומר על הסדר והשלום. על כן, על המדינה לבצע שימוש בכוח צבאי על מנת להגן עליה. המדינה נמצאת באי-ודאות תמידית לגבי מה הן כוונות היריב ועל כן אינה יכולה להיערך כראוי למלחמה שאיתה תצטרך להתמודד. על מנת שלא להיערך לתרחיש הגרוע ביותר שיגזול משאבים רבים, המדינה מעריכה את יכולות המדינות האחרות ועל סמך זה היא מעצבת את כוונותיהן של המדינות, כלומר הגישה מאמינה כי יכולות מעצבות כוונות. המדינות הן האחריות הבלעדיות על הביטחון של עצמן, ועליהן לפעול באופן רציונאלי במצב בו סוררים אי-ודאות ואי-אמון במערכת הבינ"ל. תחושת הביטחון של מדינה תתקיים רק כאשר יש היעדר של איום צבאי על המדינה מגורמים חיצוניים.
ישנם 5 ממדים העומדים בבסיס הגישה המסורתית:
1.      מקורות האיום – על-פי הגישה המסורתית מקור האיום הם מדינות אחרות, לרוב מדינות אלו אינן יגיעו להסכמה עם אותה מדינה על חלוקת המשאבים שנעשתה ביניהן. כלומר הן אינן מרוצות מהסטאטוס-קוו, לגבי נושאים כמו טריטוריה, גבולות וחלוקת המשאבים.
2 .       טבעו של האיום – מתבטא בהתחמשות צבאית (דילמת הביטחון)
3 .      התגובה – הריאקציה הראויה היחידה לאיום צבאי הוא באמצעות אופציה צבאית, בין אם מדובר בברית ובין אם מדובר בהרתעה.
4.       אחריות על הספקת הביטחון – המדינה עצמה אחראית לספק את הביטחון.
5.      ערכי הליבה להגנה – הינם פעולה צבאית להגנתה כאשר יש איום על עצמאותה, גבולותיה (שלמותה הטריטוריאלית) או ריבונותה, או כאשר יש ניסיון לפגוע בה בתוך גבולותיה (חתרנות).
בגישה זו הביטחון הוא לאומי כלומר הוא של המדינה ולא של המערכת הבינ"ל. הגישה המרחיבה (ליברלית) – לביטחון לאומי מבוססת על הליברליזם והקונסטרוקטיביזם. גישה זו היא חדשה יותר (סוף המאה ה-20, לאחר המלחמה הקרה ועם האצת הגלובליזציה) אשר דוגלת בהתייחסות למישור הבינ"ל, כלומר היא הרחיבה את ההסתכלות הצרה על המדינה להסתכלות רחבה יותר במישור הבינ"ל. אחת מהנחות המוצא של הגישה הליברלית היא שהאדם טוב מטבעו (לוק, רוסו), כלומר ניתן לפתור סכסוכים בדרכי שלום, מאחר שללחימה יש בעיה של הומאניות ויש פגיעה בזכויות אדם. מבחינה פוליטית הם מאמינים כי אם כל מדינה תהיה דמוקרטית יצטמצמו הסכסוכים ומבחינה כלכלית הם דוגלים בשוק חופשי בין בני אדם ובין מדינות, שיצור תלות גומלין כלכלית (גלובליזציה). הגישה תומכת בהקמת ארגונים בינ"ל שתפקידם לייצב את המערכת הבינ"ל, ע"י תלות הגומלין שהם מייצרים בין החברות בהם, כאשר כל אחת מהן מוותרת קצת ואז נוצר מצב שבו נחלש כוחה של המדינה. במצב כזה המערכת הבינ"ל מיוצבת יותר והשלום נשמר לאורך זמן.
בניגוד לגישות הריאליסטיות והמסורתיות, המדינה והעוצמה הצבאית אינם במרכז, מודגשים יותר ערכי השיתוף השלום וזכויות האדם, המוסדות המשטרים והארגונים הבינ"ל.
יסודות הגישה דוגלות בפתרון סכסוכים בדרכי שלום, בשמירה על זכויות אדם כערך עליון, בשלום דמוקרטי כלומר אם מרבית המדינות יהיו דמוקרטיות זה יוביל לשלום. הגישה מאמינה בליברליזם כלכלי ושוק חופשי שיוביל לתלות גומלין כלכלית. הגישה טוענת, בניגוד לגישה המסורתית, כי הכוונות הן אלו המעצבות את היכולות, כלומר אם המדינה לא תחוש מאוימת לא יהיה לה צורך לפתח את יכולותיה הצבאיות. הקונסטרוקטיביזם רואים באינטרסים חלק בלתי נפרד מזהותו של השחקן. על פי  אלכסנדר וונדט (Alexander Wendt), זהות והאינטרסים הנובעים ממנה מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון כולל זהות מאוגדת (corporate) שעבור ארגונים (-