דמוקרטיה ליברלית שלושת יסודות המודל הליברלי: חירות הפרט וזכויותיו, ממשל מוגבל ועקרון החוקתיות.
הפרט וחירותו – בדמוקרטיה הליברלית בראש ובראשונה חירות ופרט. הפרט הוא מעל הכול. וזאת הסיבה שיש ממשל מוגבל ועקרון החוקתיות. חופש המצפון, חופש דת וחופש מדת, חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש התאגדות, שוויון הזדמנויות-
ß       ממשל מוגבל – עקרון הפרדת הרשויות, ממשל של נציגים, בחירות וחילופי שלטון, ממשל קואליציוני, פלורליזם.
ß       חוקתיות – עליונות החוק ושוויון בפני החוק. שלטון החוק ועליונותו. חוקה.
פלורליזם הוא אחד העקרונות הדמוקרטיה הליברלית – ריבוי של דעות, אמונות, קבוצות, מפלגות. חברה פלורליסטית היא חברה שבה האנשים יודעים שיש לאנשים אחרים זכות לומר את דעתם. התנאים לפלורליזם:
·  סובלנות – היכולת לקבל את דעתו של האחר והשונה. ·  הסכמיות – חייבת להיות הסכמה רחבה בחברה. בבסיס החברה צריכים להיות שורה של הסכמות. ללה הסכמה לא תהיה סובלנות. יחידה 2 – הדמוקרטיה הישראלית פרק 1
– האם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית?
מגילת העצמאות של מדינת ישראל קובעת כי המדינה החדשה תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, וכי העקרונות שיעמדו ביסוד המערכת הפוליטית יהיו שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, וכן חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. בנוסף, מתקיימת בישראל תחרות מתמדת בין מפלגות השלטון למפלגות האופוזיציה, וישנו דפוס רב-מפלגתי קיצוני. גם בנושא הבחירות, ישראל מקיימת בחירות חופשיות וסדירות, לרוב כל 4 שנים, וכל אזרח רשאי לבחור ולהיבחר, וכל הקולות בקלפי שווים בערכם, חשאים וכללים.
ממשל דמוקרטי ליברלי הוא בעצם מהותו ממשל מוגבל. ההגבלה העיקרית היא בחובה להכיר בקיומן של חירויות הפרט ובנכונות לכבדן. משטר דמוקרטי מחייב הפעלה מתונה ומדודה של העצמה השלטונית, שכן השלטון בו, אינו כל יכול ואינו שואף להיות כזה. והשלטון בישראל הוא אכן מוגבל, והסיעות הדומיננטיות (מפא"י, המערך, הליכוד ומפלגת העבודה), לא זכתה מעולם לרוב בכנסת ונשענה תמיד על שותפים קואליציוניים. ההטרוגניות של החברה הישראלית, על שסעיה המצטלבים השונים, משמשת עוד בלם לכל ממשלה שאפתנית מדי. השלטון בישראל מוגבל גם מכוח קיומה של רשות שופטת עצמאית ואיתנה הסומכת את שלטון החוק.
בדמוקרטיה כולם כפופים לחוק אחד וכולם שווים בפניו: הנשיאים, ראשי הממשלות, שרים וחברי פרלמנט, ורק בדמוקרטיה תיתכן העמדתם לדין עקב עברה על חוק. בפסקי דין קבע בג"צ שאין לרשויות השלטון זכות לפגוע בחירויות הפרט, אין הן יכולות לחרוג מהסמכויות שמעניקים להן חוקי הכנסת.
תנאי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית הוא כיבוד חירויות הפרט (חופש ממעצר שרירותי, חופש המחשבה והדעה, חופש הדיבור והפרסום, חופש האספה והתארגנות פוליטית, חופש הדת, המצפון והפולחן, חופש העיתונות, התנועה, חופש ההפגנה והשביתה ועוד). למרות שבישראל אין חוקה, מגילת הזכויות או חוק יסוד: זכויות האזרח, יש פסיקות שבג"צ ביסס בפסקי דין עקרוניים שלו ושהיו למעין עקרונות יסוד חוקתיים של המשטר בישראל. ועל אף הצנזורה הביטחונית והמצב החוקי בארץ, המאפשר לממשלה לפגוע בחופש הביטוי והפרסום, העיתונות הישראלית נהנית מחופש פעולה רב. בנוסף, ישנו הסדר שנחתם מרצון בין ועדת העורכים של העיתונים היומיים לבין המטה הכללי של צה"ל, עוד בתקופת המנדט, שלפיו ראשי המוסדות מוסרים לעורכים מידע סודי, בנושאים שביקשו למנוע את גילוים, בכדי שאלה בעצמם ישתכנעו בחשיבות המידע ובאיסור פרסומו. ההסדר קיים בעצם עד היום במתכונת דומה, ממשיך את מסורת הצנזורה מרצון של תקופת היישוב.
ניתן לראות כי חירויות יסוד דמוקרטיות רבות זכו בישראל להכרת בג"צ ולהגנתו, אך יש גם חירויות יסוד המעוגנות בחקיקה מפורשת של כנסת ישראל: עקרון השוויון בין המינים נקבע בחוק שווי זכויות האישה, החופש האקדמי הובטח בחוק המועצה להשכלה גבוהה, חופש הדעה והמצפון ועוד. ב-1992 נחקקו שני חוקי יסוד העוסקים בחירויות האזרח: חוק יסוד:
חופש העיסוק – כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: אין לפגוע בחייו, גופו או כבודו של אדם, בקניינו, כל אדם זכאי להגנה על חייו, גופו או כבודו, כל אדם חופשי לצאת מישראל ועוד.
ישנם 4
סטיות של הדמוקרטיה הישראלית מהדגם של דמוקרטיה ליברלית מערבית:
ý      היעדר חוקה וקיום חוקים אנטי-דמוקרטיים – חוקה היא מכשיר חשוב ביותר לריסונו של השלטון. לכל הדמוקרטיות הליברליות (חוץ מבריטניה וישראל) יש חוקות כתובות. חוקות אלה תורמות תרומה חשובה להגנה על חירויות הפרט, שכן הן עומדות מעל החוקים הרגילים.
ברוב המדינות הדמוקרטיות אי אפשר לשנותן ברוב פשוט, אלא רק ברוב מיוחד. חוקה נועדה להגביל את הרוב ואת הממשל הנבחר ולרסנם, שכן היא נשענת על ההנחה, שעריצות הרוב מסוכנת לחירות. תקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945, מאפשרות לשלול היתר לפתיחת עיתון, לסגור עיתון ולהטיל צנזורה כמעט בכל נושא, ולא רק בענייני הביטחון. תקנות אלה מתירות לשלטונות לנקוט צעדים שונים מסיבות ביטחוניות (מעצרים מנהליים, הטלת עוצר, הגבלת חופש התנועה, צווי ריתוק, החרמת רכוש, להחרים ספרים, לאסור כינוסים ועוד).
תקנות אלה מאפשרים לשלטונות להתעלם מהחוקים הקיימים, שנועדו להגן על חירויות הפרט, ויכלו לשמש אמצעי בידי השלטון המנדטורי במאבקו במחתרות העבריות בתקופת היישוב.
ý      סטטוס קוו בנושא דת ומדינה – כל אזרחי ישראל כפופים לסמכותו של הממסד הדתי בענייני נישואין וגירושין, מצב העומד בסתירה לדגם הליברלי ולהצהרה העולמית של זכויות האדם. עם קום המדינה הוחל חוק שיפוט בתי דין רבניים על כל אזרח יהודי, בלי להתחשב ברצונו החופשי, וזאת על פי "מבחני ההלכה של דיני ישראל", דבר שלא עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית (חופש המצפון של הלא-מאמינים, חופש הדת וחופש מדת). ישנה גם פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק, שכן מי שהחוק אוסר עליו להינשא, מופלה במובהק לרעה בהשוואה לאזרח שהאיסור לא חל עליו. בנוסף נפגעת הזכות לחירות – באיסור להינשא בין עדות שונות ועוד. בנוסף, ישנה פגיעה בשוויון כל הדתות וכל הזרמים בפני החוק, עקב החזקה הבלעדית שיש לרבנות האורתודוקסית על ענייני דת יהודית ומסירוב של המדינה להעניק מעמד שווה לרבנות רפורמית או קונסרבטיבית. גם בלעדיותו של הממסד האורתודוקסי במתן שירותי קבורה זו פגיעה בפלורליזם וחופש בחירה.
לסטטוס קוו הזה יש הסדרים הפוגעים בזכויות האזרח, בשלטון החוק ובסדרי ממשל דמוקרטי תקין.
ý      מעמדו של המיעוט הערבי – הדמוקרטיה הליברלית מקדשת את זכויות המיעוט ולכן ההגנה עליהן חשובה מאוד. אבל במדינת ישראל הערבים הישראליים אינם נהנים משוויון זכויות מלא. הסוכנות היהודית והקק"ל נהנים מסמכויות נרחבות בתחום מדיניות הקרקעות וההתיישבות, אבל מטפלות ביישובים יהודיים בלבד. גם תקנות מינהל מקרקעי ישראל הנוגעות לרכישת קרקעות מפלות את ערביי ישראל בכך שרוב האדמות שהופקעו היו בבעלות ערבית ונועדו לאפשר הקמת יישובים יהודיים. הפטור מחובת גיוס לצבא הניתן לערבים מבוסס על שיקולי ביטחון, ואינו בהכרח בבחינת אפליה או קביעה לא-דמוקרטית (חוץ מזה שהם בעצמם לא רוצים). מעמדם של הערבים בארץ מושפע ממצב הלוחמה הקיים עדיין בין ישראל לבין חלק מהעולם הערבי ומהשתייכותו של המיעוט הערבי בישראל, על פי תרבותו, דתו, שפתו ורגשותיו, לרוב הערבי במזרח התיכון.
ý      מעמדה של הגדה המערבית וזכויות האזרח של תושביה – כ-30 שנה בגדה המערבית וברצועת עזה נמשך ממשל צבאי, דבר היצר שליטה בבני אדם הנטולים אזרחות ישראלית, שאינם מיוצגים בכנסת ואינם נהנים מכל הזכויות הדמוקרטיות – מצב העומד בסתירה ברורה לעקרון הייצוג.
פרק 4 – שלבים בהתפתחות הדמוקרטיה בישראל בתקופת המנדט הקהילה היהודית המקומית נהנתה מאוטונומיה ניכרת, וניתן לומר כי זו הייתה התקופה העוברית של הדמוקרטיה הישראלית. בתרבות הפוליטית שהתפתחה היו מרכיבים דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים כאחד, וחלקם נותרו בעינם גם לאחר הקמת המדינה. ביישוב התפתחה מערכת פוליטית רב-מפלגתית תוססת. היו בחירות חופשיות לאספת הנבחרים. בשל הפלורליזם הפוליטי הניכר לא זכתה אף מפלגה ברוב מוחלט באספה, ולכן נוהל הוועד הלאומי תמיד בידי קואליציה של מפלגות, שחייבה מידה רבה של שיתוף פעולה ופשרה. גם בהסתדרות, בעיריות ובמקומות יישוב קטנים נערכו בחירות, ושלטון ייצוגי כזה או אחר התקיים אפוא בכל רובדי החיים של הציבור היהודי בארץ. משנות ה-30 הייתה ההגנה כפופה למרות המוסדות הלאומיים הנבחרים, ולא נותרה בגדר מיליציה מפלגתית. במשך השנים התפתחה גם עיתונות כתובה מגוונת ונמרצת, והוקמה רשת ענפה של ארגונים חוץ-פרלמנטרים חזקים.
ליישוב היו גם פנים פחות דמוקרטיים: היו מאבקים עזים בין הכוחות הפוליטיים שהתחרו זה בזה.
מתח רב נוצר בין המיעוט החרדי לרוב הציוני. רצח פוליטי ראשון ביישוב  של המנהיג חרדי על ידי חברי ההגנה, הוא הוכחה לחילוקי דעות חריפים שהיו. היחסים בין הימין הרזוויוניסטי לשמאל הפועלי הגיעו לא פעם לשפל המדרגה ממש. התהום שנפער בין השמאל לימין שהיה ביישוב עמד על סף מלחמת האזרחים.
§   שנות העיצוב בעקבות הכרזת המדינה בשנת 1948 מוסדה ריבונותה של המסגרת האוטונומית הדמוקרטית שהתפתחה בתקופת היישוב. ב-1949 נערכו לראשונה בישראל בחירות לאספה המכוננת (כנסת ראשונה) והוקמה ממשלה שנבחרה על ידי הכנסת. מאז ואילך נערכו הבחירות בסדירות, והרוב הפרלמנטרי לא דחה את הבחירות מעבר לתקופת 4 שנים. –