סמינריון תקשורת תמורות בייצוג יהודי דתי וממסד דתי בקולנוע ישראלי מהקמת מדינת ישראל   ועד סוף שנות ה-2000   תוכן העניינים
  מבוא ..3-4
.  פרק א'-סקירה כללית של ייצוג יהודי דתי וממסד דתי  בקולנוע ישראלי מהקמת המדינה ועד שנות ה-2000 …5-משפטים ò מקומו של יהודי דתי  וממסד דתי בקולנוע הלאומי  ההרואי בין השנים 1948-
1 965 –
5-7
ò האם כל העולם קוני למל? ייצוג יהודי דתי וממסד דתי בסרטי עיירה-  שנות  ה-
6 0 -8-9
  òהיהודי הדתי   והממסד בסרטי בורקס-
1 965-1980 ..10-11
 ò מה בין יהדות לקולנוע אישי? ייצוג יהודי דתי  וממסד דתי בתקופת השבר       האידיאולוגי  -הקולנוע האישי בין השנים  70- 90 –12-משפטים   פרק ב' – יש אלוהים! שובו של יהודי דתי וממסד דתי  אל הקולנוע  בשנות ה-
2 000 -16-26      מיסטיקה יהודית:
המיועד,שחור .. 17-18
òהממסד הדתי והחרות הפנימית: סיפורי תל-אביב –18
òהכפיה והבחירה חופשית של אדם דתי :שלג באוגוסט. …18
òהכמיהה למסורת חילונית יהודית : לילסדה —
-..19
òהמשך דחיית העולם החרדי: הבננה השחורה ..19
òמעמד האישה בחברה חרדית:
קדוש 19
òהדתי ומעמדו במסגרות חילוניות: אח של דריקס -.19-20 ההסדר –20-
5 òאיכה, ביה"ס לקולנוע "מעלה" -..
5  סיכום -..
28- 27
ביבליוגרפיה -.
30-
2 9
מבוא
קולנוע ישראלי משקף נאמנה את  התהליכים שעברה החברה הישראלית  מראשיתה ועד תחילת האלף השלישי.   אחד המאפיינים הבולטים של החברה הצעירה    הוא התייחסותה השלילית ועוינת  ליהדות  ולכל דבר שריח גלותי נודף ממנה.  לכן זה לגמרה לא מפליא שבקולנוע, המייצג יחס זה,  בין השנים 1995 -1960  הופקו 410 סרטים עלילתיים   ורק ל – 20 סרטים   יש איזשהו קשר לתמטיקה דתית או חוויה דתית.(שניצר, 1995).
פר צ'ק (1998)מציעה ארבע הסברים   להעדר רגש דתי מן הקולנוע ישראלי :
1.הממסד הציוני שלל את יהדות מסורתית כיוון שהייתה מזוהה עם  גלות ,שהיא בתורה סימלה  עקרות, תלישות ושוליות  ותבע התנתקות מעולם תוכן דתי – מסורתי
2 .
עם קום המדינה התחילו בעיות הקשורות במונופול האורתודוקסי על הדת,שלמעשה  גרמו להרחקת הציבור החילוני מן הדת היהודית ולשלילת היהדות כדת
3 .
יחס בעייתי של  ההלכה היהודית לאומנות בכלל ולרפרזנטאציה בפרט
4 .
זיהוי של המדיום  הקולנועי עם תרבות מערב, כולל מורשתו האסתטית הנוצרית.
יוצרי הקולנוע  היו אנשים חילוניים לכן רוב הסרטים הישראלים בנויים על הוויה חילונית, גם בתכנים וגם באופני המבע(שם, 1998) כמובן שהעדר תכנים דתיים, תמטיקה דתית או חוויה דתית  גורמים להיעדרות  של יהודי דתי וממסד דתי מן המרקע.אך אם כבר מופיעה דמות  דתית או ממסד דתי  היחס אליהם שלילי ועוין במתכוון. יחס זה נולד עם לידתה  של הציונות והתחזק עם בניית זהות אלטרנטיבית לזהות יהודית, שאיחדה את  עם  ישראל בתפוצות, נבנה בהתמדה כתוצאה מסוגיות חברתיות ופוליטיות, שהעסיקו ומעסיקות את החברה הישראלית במהלך שנות קיומה.
בעבודה זו אבדוק כיצד מוצג יהודי דתי וממסד דתי בקולנוע ישראלי מהקמת מדינת ישראל  – ועד שנות ה- 90. בניתוח התקופות השונות בקולנוע ישראלי אני מניחה שהייצוג של יהודי דתי והממסד הדתי משתנה מתקופה לתקופה בהתאם לשינוים אידיאולוגיים, לאומיים, חברתיים ופוליטיים שעברה מדינת ישראל. זה גם תלוי ביוצרים ישראלים, אנשי תעשיית הקולנוע והיחס שלהם לסוגיות אלה.
כדי לבדוק זאת חילקתי את הקולנוע הישראלי לחמש תקופות:
1.   קולנוע הלאומי  ההרואי בין השנים 1948- 1965, אשר התאפיין בעיסוק בסוגיות לאומיות
2 .   סרטי עיירה היהודית שנוצרו  בשנות  ה- 60 וקצת אחריהם והתאפיינו בהתרפקות נוסטלגית על עיירה גלותית
3 .  סרטי בורקס,שנוצרו  בין השנים 1965-1980   ועסקו  בקונפליקט בין האשכנזים למזרחים ובבעיות חברתיות בכלל
4 .    תקופת השבר האידיאולוגי  -הקולנוע האישי בין השנים  70- 90 5.   שנות ה-90 –  בדיקת הזהות החברתית והאישית של הקולנוע ישראלי  ושובו של יהודי דתי וממסד דתי  אל הקולנוע . בכל תקופה אתייחס לסרט אחד או שתיים  בהרחבה -כמייצג תקופה  ואוסיף דוגמאות מסרטים נוספים במידת הצורך  ( את שמם אציין בגוף העבודה.) בתקופה של קולנוע לאומי הרואי אתייחס לסרטו של תורוולד דיקנסון,1955
"גבעת 24 אינה עונה"  , 1961.
כנציג של סרטי עיירה  אתייחס  לסרטו של ישראל בקר, 1966 – "שני  קוני למל".מסרטי בורקס אתייחס לסרט  "סלאח שבתי" של אפרים קישון , 1964, "אני אוהב אותך רוזה"(1972) של משה מזרחי ו"חגיגה בסנוקר"(1975) של בועז דווידזון. מתוך הקולנוע האישי אתייחס לסרטו של אורי זוהר "שבלול", 1970.משנות התשעים ואילך יש ייצוג רב יותר של הדת , של סוגיות הנובעות מן הדת והחיים הדתיים וכן ייצוג רב יותר של דמויות דתיות בקולנוע והיה קשה להחליט .   אך לבסוף בחרתי ב "ההסדר"   של יוסף סידר-2000 בעבודה זו אנסה לבדוק איזה תמורות  התחוללו בייצוג הדמויות הדתיות בקולנוע ומהן הסיבות שהובילו לשינוי באופן הייצוג.
 מקומו של יהודי דתי  וממסד דתי בקולנוע הלאומי  ההרואי בין השנים 1948- 1965
הדתי כ" אחר" הממסד הציוני בראשית דרכו הציג תדמית הרואית  של הצבר  הישראלי כדמות בריאה, זקופת קומה, בעלת מבנה פנים אירופאי,שזוף, בריא ובלוריתו מתנפנפת ברוח. באישיותו הוא קשוח  אך רך בפנים (כמו הצמח ,שממנו קיבל את השם) ועיסוקו העיקרי הוא עבודת אדמה. הצבר אוחז גם בחרב  ומסוגל להגן על עצמו – הוא אמיץ ונלחם למען ערכיו ואדמתו.(שוחט,1991) הזהות הזאת עוצבה כאנטי תזה  של יהודי גלותי, חיוור, מתייסר, כפוף ומפוחד, העוסק במסחר הנחות ביותר וחסר כל קשר לאדמה. דימוי זה הושפע מאוד מן הדימוי האנטישמי והנפוץ של יהודי הגלותי.
גרץ(1994) מתייחסת ל"אחר" לפי הגדרתו של פוקו, אשר מסביר שברגע שהחברה המערבית דוחה מעליה ערכים מסוימים, צורת חשיבה ,סוגי התנהגות ובני –אדם,היא הופכת אותם "לאחרים" ול"זרים". בצורה כזאת החברה מתנתקת מחלקים מהותיים שלה, שאותם נידתה.לפי הגדרה זו החברה הציונית ניתקה את עצמה משורשים גלותיים ויצרה מציאות חדשה, עם שורשים ארץ- ישראלים חדשים.הדבר בא לידי ביטוי בכל תחומי האומנות. אפשר לראות את ה"אחר" גם מנקודת מבט של הומי באבא מתוך(טלמון,2001). הקיטוב הבינרי  בין הצבר לכל היתר  מהווה אסטרטגיה מרכזית בשיח המעצב זהות קיבוצית באמצעות הדרה של ה"אחר", המייצג את מה שמודחק בזהות הקיבוצית הזאת ומורד ממנה. זו הדרך שבה נוצרו הרבה   "אחרים" ,אשר הוצאו מן הזרם  המרכזי: ערבים, נשים, יהודים גלותיים-דתיים, הומו-לסביים  ,ניצולי שואה.
כך נוצר המיתוס של "היהודי החדש" המנותק לחלוטין מן ההוויה הגלותית ומן המסורת היהודית והדתית.
הדת החילונית – ציונות יחד עם לידת "ישראלי חדש" נולדת גם דת חדשה- ציונות, שמחליפה את הדת היהודית  ומשיחיותה במשיחיות ציונית. המושגים כמו "גאולה", תחיה" ו"פעמי משיח" הפכו ממושגים  דתיים גרידה למושגים ציוניים , המופיעים   בספרות המפלגתית של תנועת הפועלים.
הודות לכושר שכנוע של מנהיגי היישוב ,האידיאולוגיה החלוצית של קומץ קטן של אנשים הפכה , ,תוך זמן קצר, ל"תורה " שלימה.  השימוש במושג "תורה" התרחב והפעולה החלוצית נתפסה כמצווה קדושה. לחגים  המסורתיים נוספו חגים הלאומיים, כאשר גם בחגים המסורתיים הוכנסו דגשים ציוניים. אלה הם חגיגות הביכורים בשבועות, סדר פסח חדש ,המבטא את החירות , שהביאה עמה הציונות. באמצעות גיוסם של חנוכה, פורים ול"ג בעומר למיתוס הציוני חיזקה הדת הציונית את נס הגאולה והתחייה הציונית כשהוא מעלה על נס את אומץ הלב היהודי, הגבורה והעמידה של מעטים מול רבים. כך נולדו המיתוסים של "מצדה" ו"גמלה", שהם סיפור גבורה יהודי שאין לו אזכור בשום מקור יהודי, פרט לכתביו של יוספוס פלביוס.
התנ"ך גויס לצורך הנמקה היסטורית ומוסרית. המנהג לגלות את התנ"ך בנופים ואת הנופים בתנ"ך ביטא את הצורך למצוא בכל אתר בארץ ישראל את הקשר ההיסטורי. הקשר והבעלות על הקרקע
חוזקו  על-ידי מתן שמות  עבריים קדומים למקומות שונים  והנוער חונך לטייל ולהכיר את ההיסטוריה של ארצו דרך גיאוגרפיה.
העלייה לארץ נתפסת כעלייה מוסרית  וכתהליך של המרת דת, שבו על העולה לוותר על דתו וזהותו הגלותית ולעבור תהליך  של רה- סוציאליזציה- קבלת  עול של הדת והזהות ישראלית-ציונית חדשה. תהליך זה נתפס "ככור חיתוך",כאשר הביטוי המיידי לשינוי הזהות הוא שינוי שם גלותי לעברי(אלמוג,1997) שוחט(1991) קוראת לסיפורים ומיתוסים, המסופרים שוב ושוב בדינמיקה היסטורית של חברה ותרבות-נרטיב  העל הציוני- הפולמוס הציוני ההרמטי.זאת משום  שבסיפור הזה יש יסודות , שהפכו למשהו הרמטי, כאילו שיש מסגרת שלא מאפשרת או דוחה דעות  אחרות (לא מקובלות).לנרטיב העל הציוני יש מבנה רגשי – נפשי, יש לו השלכות כלפי מי ששותף בנרטיב הזה.הסיפור הזה הופך לחלק מהזהות שלנו כיהודים.הסיפורים הללו הופכים לפולמוס הרמטי, מעין כלי ,שלא מאפשר לביקורת לחדור לשיח הציבורי(לתקשורת) ואם הוא כבר מצליח לחדור – הוא נמצא בעמדה מתגוננת.
ייצוג של יהודי דתי וממסד היהודי בקולנוע לאומי הקולנוע של שנות ה-30 ועד שנות ה-60 הוא קולנוע המשרת את הרעיון הציוני ונענה לו, גם בגלל שלרוב נעשה במימון מוסדות הציוניים, כגון קרן קיימת והכשרת ישוב וגם משום שיוצריו היו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית.(כהן,1952). לכן העמדה האמביוולנטית של שלילת היהודי הגלותי והחלפת היהדות בדת ציונית חדשה יחד עם הזדקקות לדת ולהיסטוריה היהודית באים לידי ביטוי בסרטים רבים של אותה תקופה.כאמור , אתייחס לשני סרטים, המייצגים תקופה זו.
"גבעת 24 אינה עונה" –במאי תורולד דיקנסון,1955
זהו סיפור הרואי, שהמסגרת שלו היא פרשת מותם של שלושה גברים ואישה אחת למען המולדת הציונית. העלילה מביאה את סיפוריהם של שלושה גברים, המתפרסים מבחינה גיאוגרפית על כל שטחה של ישראל-פעילות מחתרתית נגד הבריטים  בחיפה, קרב על ירושלים ולחימה בנגב.כלומר, יש כאן ניסיון להציג חווית עצמאות מלאה. גם הסיפורים מייצגים את שלושה מאפיינים עיקריים של האידיאולוגיה  הציונית: בסיפור ראשון, יש מפגש בין מתנדב באמריקאי הפצוע לבין הרב ומבטא את הקשר הדתי למולדת. הסיפור השני  ,מתמקד ביחסי אהבה של  חייל אירי, המשרת בכוחות הבריטיים לבין צברית, חברת מחתרת.הסיפור השלישי- מתאר  עימות בין גבר יליד הארץ לקצין מצרי  שבוי ופצוע, שמתברר כקצין נאצי לשעבר.זהו "ריבוי קולות" לפי שוחט (1991)- יש ניצול שואה, אירי, צבר ,מתנדב אמריקאי. אני אתייחס רק לסיפור הראשון והשלישי.
בסיפור הראשון התייר האמריקאי אלן גודמן נקלע   למאבק על העיר העתיקה בירושלים במלחמת השחרור.הוא נפצע ומגיע  לחדר חולים מאולתר. שם הוא פוגש ברב  שהוא ,מבחינתי,נציג הממסד הדתי בארץ.כדי לשכנע את אלן  בוויכוחו על קיום האלוהים,הוא מביא אותו טיעון היסטורי ודתי ,שמשכנע אותו להשתתף במאבק על גבעה 24 כחלק ממלחמת שחרור.
למרות התנהלותו העדינה ונעימה של הרב ,הוא נראה כדמות סטריאוטיפית, המדקלמת רעיונות ופסוקים. דמותו החיצונית מזכירה את הסטריאוטיפ האנטישמי של יהודי גלותי: אף ארוך, מראה חרדי,קומה כפופה.
בסיפור השלישי מגלה צבר, הנאבק  בקצין מצרי שהוא גרמני במקור ונאצי לשעבר- לפי כתובת SS המקועקעת על חזהו. בשלב מסוים משתנה הישראלי בעיני הנאצי ולנגד עינינו  הופך   ליהודי החרדי. האם זהו הסטריאוטיפ היהודי שאותו ראה הנאצי מאחורי התפאורה של הנשק  או שזהו הסיוט האישי של הצבר כשהוא נתקל