פרק 1 – מהות החינוך המיוחד מהו החינוך המיוחד – החינוך המיוחד הוא מגזר חינוכי ייחודי, המסייע לילדים חריגים. הוא כולל מכלול של גישות, תכניות שירותים ועזרים שונים (פסיכולוגיים, חינוכיים, רפואיים, פרה-רפואיים, סוציאליים ושיקומיים) שנועדו לענות על צרכיהם המיוחדים של ילדים חריגים. החינוך המיוחד הינו חינוך איכותי ואפקטיבי אשר נועד לענות על צרכיהם של ילדים אשר אינם מסוגלים להפיק תועלת ממשית מתכניות החינוך הרגיל הניתנות לבני גילם ולכן הם נזקקים לאמצעי הוראה מיוחדים ולשירותים מיוחדים. ילדים מוגדרים כחריגים במערכת החינוך רק אם יש הכרח לשנות את תכנית הלימודים כדי למלא את צרכיהם כאשר השוני בתכנית הלימודים אינו כמותי בלבד (קצב לימודים איטי, פחות פרקים בתוכנית הלימודים) אלא מהותי בעיקרו. תהליכי הביצוע (דרכי החינוך) בחינוך המיוחד מותאמים למגבלותיו של הילד החריג, כלומר החינוך המיוחד לוקח בחשבון שני סוגים צרכים: הצרכים הזהים לכלל הילדים והצרכים הייחודיים לילדים חריגים. הגישה המנחה את החינוך המיוחד היא ראייה כוללת של כל יחיד על בעיותיו, קשייו, לבטיו ועל רקע סביבתו על מנת לאפשר התייחסות אינדיבידואלית שתהיה מותאמת למצבו הנפשי, הגופני והחברתי. ייחודו של החינוך המיוחד בא לידי ביטוי בהוראה המותאמת לצרכים האינדיבידואלים של כל ילד, הערכת התקדמותו של כל ילד, תכנון הוראה, הגברת מוטיבציה, הפעלת התלמיד, מתן היזון חוזר ועוד.    מטרות עיקריות של החינוך המיוחד: שיקומו של הילד החריג והכנתו לחיים חברתיים ומקצועיים תקינים, ככל האפשר, עד מיצוי יכולתו המרבית. 4 יעדים עיקריים (נכונים גם לחינוך הרגיל): 1. מימוש עצמי – מיצוי הפוטנציאל הטמון באדם. 2. יחסי אנוש תקינים – חברות, טיפוח כושר ההשתלבות של הפרט בחברה. 3. יכולת כלכלית – עצמאות מרבית בתחום הפרנסה והקמת המשפחה. 4. אחריות אזרחית – נטילת חלק במילוי תפקידים אזרחיים.      תחומי פעולה (טיפול) של החינוך המיוחד:  1. חברתי – הסברה ותקשורת (העמקת ההבנה של סוגי החריגים באמצעות מידע מכוון ושיטתי על בעיותיהם וצרכיהם באמצעי התקשורת השונים. חשוב לשינוי דעות קדומות המקשות על שילובם וגם יכולים להגביר מודעות ציבורית לצורך בהקצאת משאבים עבורם), חינוך חברתי (חינוך בלתי פורמאלי המכוון להביא לשילובו של הילד החריג בקהילה תוך למידת דרכים יצירתיות לניצול זמן פנוי, טיפוח כשריו והעשרה. משולבים בפעילויות חברתיות אחה"צ, מועדונים ומרכזים קהילתיים), סעד וחקיקה (מתן שירותים סוציאליים לחריג ומשפחתו).  2. ביצועי – אבחון ומניעה (מניעה ראשונית המיועדת למנוע התפתחות קשיי הסתגלות שונים בעתיד. מניעה ראשונית לוקחת בחשבון גורמי סיכון שניתן לחזות מראש ושמה דגש על הדרכת הורים, חינוך לחיי משפחה, חינוך להתמודדות עם שעות הפנאי ועוד. מניעה משנית המיועדת לאבחון קשיים ומניעת הידרדרותו של הקשיים הקיימים), חינוך (גישה פדגוגית סובייקטיבית הנשענת במידה רבה על ניסיונו האישי של המחנך), הוראה (מבוססת על גישה תפקודית פונקציונאלית הגורסת שיש ללמד את הילד ולהפעילו בתחומים שיביאו לו תועלת בחיי היומיום שלו. משתמשת בשיטות הוראה ייחודיות כגון הוראה טיפולית להבהרת קשיים רגשיים, הוראה מתקנת לליקויי למידה, הוראה משקמת לשיקום כשרי חשיבה פגועים והוראה מסייעת לטיפוח מיומנויות יסוד של קריאה וכתיבה), ייעוץ (הפניית ילדים חריגים למסגרת מתאימה, טיפול אישי בבעיות מיוחדות של הילדים, הכוונת תלמידים בוגרים למקומות עבודה, חינוך מיני, חינוך לחיי משפחה, מעקב אחר התקדמות ושירות ייעוץ קהילתי), שירותים מיוחדים (מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פיסיותרפיסטים- יחודיים לחינוך המיוחד) 3. תכנוני ניהולי – ארגון, פיקוח (מפקחים ארציים ואזוריים), הכשרת מורים והשתלמויות (מסלולים לחינוך מיוחד), תכנון ועיבוד תוכניות לימודים (תוכניות כלליות למספר חריגויות).  אוכלוסיות היעד של החינוך המיוחד – אוכלוסיית היעד היא קבוצת ילדים שאינם מסוגלים, עקב ליקויים וקשייהם, ליהנות ולהפיק תועלת ממשית מן החינוך הניתן לילדים רגילים בני גילם והיא כוללת: פיגור שכלי, הפרעות רגשיות וקשיי הסתגלות, ליקויי למידה, עזובה ועבריינות נוער, מגבלות פיסיות ומוטוריות (מום גופני, אפילפסיה, שיתוק מוחי) וליקויי חושים והפרעות בתקשורת (לקות ראיה שמיעה ודיבור). הילד החריג – המונח "ילדים חריגים" מייצג קבוצות שונות של ילדים, הסובלים מבעיות רפואיות, פסיכולוגיות וחינוכיות. התפתחותו האינטלקטולאית, הפיסית, החברתית והרגשית-נפשית של הילד החריג שונה ממה שמכנים "התפתחות נורמלית" (ילדים שהתפתחותם מעוכבת ביחס לנורמה), ולכן הוא אינו מסוגל להפיק תועלת מתכניות החינוך הרגיל הניתנות לבני גילו. החריגות מהנורמה מתבטאת בארבעה תחומי התפתחות שונים- גופנית, שכלית, רגשית וחברתית. לכל תחום יש השפעה על התנהגותו של הילד. בעיות הטמונות בהגדרתה של אוכלוסיית היעד: יחסיות מושג הנורמה ומורכבות תהליך הערכת ההתפתחות מקשים לקבוע מיהו ילד חריג ומי אינו כזה. התנהגות נורמטיבית היא מושג יחסי והיא תלוית גיל, מצב, סיטואציה, חברה ותרבות. התנהגות שהיא בבחינה סטייה בחברה אחת, יכולה לא להיחשב כסטייה בחברה אחרת. החריגות היא תופעה יחסית גם לגבי החריג עצמו שכן לכל ילד יש תחומי התפתחות שבהם הוא נמצא בתחום הנורמה לעומת תחומים שבהם הוא סוטה מהנורמה. בהקשר זה חשוב להדגיש הבחנה בין ליקוי (מידת המוגבלות של כושר או תפקוד מסוים כגון רמת לקות הראיה או משכל) ומוגבלות (מידת ההשפעה של הליקוי ושל גורמים אחרים) ובין אבחון קטגוריאלי (אבחנה של הילד לפי מנת משכל – פיגור בינוני) ואבחון פונקציונאלי (הבחנה עפ"י ניתוח מפורט של התפקודים הקוג', גופניים רגשיים וחברתיים שנפגמו הכולל הצעות מפורטות לטיפול, אמצעי חינוך ועוד). בעיות העולות מהגדרת הילד כ"חריג": תיוג (סטיגמה) הינו תהליך בו, בעקבות התנהגות מסוימת של אדם הסוטה מהנורמה, מודבקת תווית שלילית על אותו אדם.
התיוג אינו מתייחס לסיבות להתנהגות (כמו אי יכולתו של הילד) אלא לתוצאותיה (אינו מגיע להישגים). התיוג נובע, לרוב, מאי ידע , בורות ודעות קדומות. התיוג מסייע לאנשי מקצוע הזקוקים להגדרות מדויקות ולזיהוי המבחין בין סוגי המגבלות השונים  בכדי לרכז את הילדים במסגרות הולמות, בהשגת משאבים, תחיקה, מחקר ועוד, אולם החלוקה לקטגוריות ויצירת מסגרות חינוך מיוחדות עלולות להיות תוצאות שליליות שכן התיוג עלול להוביל לדחייה חברתית, הפנמת התיוג יוצרת אצל המתויג דימוי שלילי עצמי נמוך, פוגעת בהישגיו ובתפקודו ומשפיעה באופן שלילי על התנהגותו כגון הסתגרות, מרדנות והפרעות רגשיות. בנוסף, התיוג עולל לגרום להצבתו הבלתי הולמת או מוקדמת למדי של הילד החריג במסגרות החינוך המיוחד. דפוסי שילוב החריג בחברה: 1. דפוס האינטגרציה הראשונית (השילוב הטבעי הבסיסי) – החריגות אינה תכונה ואינה מעניקה לפרט סטטוס מיוחד או טיפול מיוחד. החריג כחלק אינטגרלי של החברה והוא צריך למצוא עצמו בתוכה. לעיתים מטילים עליו תפקידים בהתאם ליכולתו וכך הוא תורם את חלקו לחברה. 2. דפוס ההתבדלות (הפרדת היוצא דופן) – החברה אינ משלבת בתוכה את החריג. החריג מקבל סטטוס מיוחד, ויחס ייחודי (כבוד למחוננים וזלזול במפגרים) 3. דפוס ההערכות המיוחדת – יחס אובייקטיבי כלפי החריג, עפ"י מידת יכולתו כשהטיפול בו נובע מהגישה התועלתנית (הגדרת החריג לעומת הנורמלי ומתן סיעו עפ"י מידת התועלת שהוא מביא לסביבתו). בחברות אלו ניתן להבחין ברצף משילוב מלא ועד דחייה והעברה למוסד סגור. 4. דפוס האינטגרציה הקומוניקטיבית (שילוב תוך תקשורת) – חברה זו רואה בחריג ובחינוכו אחריות של כלל החברה. החריגות אינה נתפשת רק כתוצר של קושי אובייקטיבי תורשתי אלא תוצר של ליקויים במערכת יחסי הגומלין והתקשורת בין בני האדם. חברה הרואה בסיוע למוגבל ובמאמץ לשילובו חובה חברתית מוסרית.  המטרה העיקרית כיום:
נורמליזציה – מתן סיכוי לחריג לחיים נורמאליים ככל האפשר באמצעות שילוב מרבי של החריג בפעילויות חברתיות, לימודיות ותעסוקתיות רגילות.       מסגרות החינוך המיוחד השונות:  3 קריטריונים למיון מסגרות החינוך המיוחד: 1. לפי מידת השילוב של התלמיד החריג בחינוך הרגיל –  השוני בצורכי הילד מחייב פיתוח מערכת חינוך מיוחד המאפשרת את שילובו של החריג בדרגות שונות במערכת החינוך הרגילה מהמסגרות המפרידות ביותר, ועד המסגרות המשלבות. 2. לפי סוג האוכלוסייה: פגיעה קוג, הפרעה רגשית או חברתית, פגיעה חושית, חולי או ליקוי בגוף.  3. לפי גיל.                     
1 . בית הספר המיוחד-  נועד לילדים בעלי כשרים קוגניטיביים, נפשיים או גופניים מוגבלים. ייחודו הוא בבניית סביבה לימודית העונה על צורכיהם של הילדים החריגים. כמו גם תוכנית לימודים וגישה פסיכולוגית המותאמת לתלמידים. הוא מספק מסגרת אינטימית תומכת ומקבלת שבה מובטח לפרט טיפול אישי. דרכי עבודה – בבית הספר המיוחד פועל צוות מורחב לרווחת וקידום הילדים: פסיכולוג, יועצת חינוכית, עובדת סוציאלית, אחות, מורים מקצועיים לטיפול בליקויים שונים , מורה לחינוך גופני משקם ועוד. הישגיו:
יעיל בהקניית מיומנויות בסיסיות של קריאה וחשבון, שילוב חברתי במסגרת ביה"ס, שיפור דימוי עצמי והקניית תחושת משמעות לחוויית הלמידה, שיפור ביחסים בין אישיים, אמפתיה חברתית והקנית ערכים כגון עזרה הדדית.
2. הכיתה הטיפולית – הכיתה הטיפולית היא מסגרת עזר בבית הספר היסודי הרגיל. ילד הלומד בכיתה טיפולית יוצא לשיעור בכיתה הטיפולית בשעות מוגדרות וקבועות מראש וחוזר לכיתתו בגמר השעה היעודה לרוב במשך 2-3 שנים. הכיתה הטיפולית מיועדת לילדים בעלי כושר אינטלקטואלי תקין ומעלה הסובלים מקשיי הסתגלות התנהגותיים, חברתיים ולימודיים, עקב הפרעות רגשיות, חברתיות או טראומה נפשית כתוצאה ממשבר במשפחה (גירושין, מות אחד ההורים ועוד). היא אינה קולטת מפגרים, בעלי הפרעות נפשיות חמורות ולקויי למידה. מאפיינים עיקריים של ילדים אלו: חרדה, העדר שליטה וריסון עצמי, כושר הסתגלות חברתית לקוי, מתקשים לנתב כישורים אינטלקטואלים למטרות חינוכיות, התנהגות משתנה וחסרת ביקורת. טיפול: גישה פסיכו-חינוכית שמגדירה דרכים ואמצעים חינוכיים טיפוליים מיוחדים המותאמים לטיפול קשיי הלמידה וטיפול בהפרעות הרגשיות. דרכי עבודה: לומדים כ 12-18 תלמידים, עבודה אינדיבידואלית או קבוצות קטנות, כל ילד מגיע לכיתה הטיפולית 3-5 פעמים בשבוע, לכל כיתה פסיכולוג יועץ, המדריך את המורה בטיפול בבעיות התלמידים. חדר הכיתה מחולק לפינות לימוד שונות משחקים, ספריה, מלאכה, לימוד פורמאלי ועוד דבר המאפשר עבודה בנפרד או בצוותא לפי החלטת המורה, מסייע בהכנסת סדר בעולמו הפנימי הנפשי המבולבל ויוצר עבורו סביבה המאפשרת פיתוח רב צדדי של אישיותו וגילוי ביטוי עצמי חוויתי. דגשים: קבלת הילד ללא תנאי, הדגשת מאמצי הילד ולא הישגיו, עידוד רב, הערכה אישית ועוד. יחסי גומלין בין כיתה טיפולי לכיתת אם: השתייכותו של הילד לשתי מסגרות נפרדות, אחת נוקשה בעלת נורמות מוגדרות ודרישה להישגים ואחת פתוחה הכוללת משחק ולימוד, יוצרת קושי.       
3 . הכיתה המקדמת –  מסגרת חינוך מיוחד הפועלת במסגרת ביה"ס הרגיל. יש את הכיתה המקדמת הסגורה- כיתת אם לכל דבר, ואת הכיתה המקדמת הפתוחה- כיתה בה שוהים התלמידים 10-15 שעות שבועיות בהתאם לתוכנית האישית.
לכיתה המקדמת מופנים ילדים בעלי פיגור קל, הפרעות נפשיות והתנהגותיות שאינם מסוגלים להפיק תועלת מן הכיתה…