התיזה המרכזית בנאום של טיבי נרקמת בשלבים. בתחילתו, אין הטחה ואין פרובוקציה מהסוג של  "אתם פשיסטים. אתם גזעניים", אבל   יש אמירה, לכאורה אינטלקטואלית,  שמבטיחה את הבאות:  "זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כובעיו הלאומיים או הדתיים…  ולהיות בן אנוש".  במשפט ערכי מיוחד ומאחד,  מעביר טיבי את כולם (יהודים, ערבים וכל בני הלאום האחרים) לצד אחד כאשר מול כל אלה ניצב הנאציזם.  הרטוריקה כאן אינה  צילום מצב אלא  הבנייה סובייקטיביות של המציאות על ידי הנואם, הבנייה של בסיס קומוניקטיבי עם הקהל.  המבחן  של ההבניה הזאת יהיה באופן שיתקבל על ידי הצופים והמאזינים. יחד עם הכול עדיין ללא אתוס הנואם יחטיא את המטרה.  זהו מבחנו הקומוניקטיבי, של טיבי, המנהיג הערבי.  כדי לבסס את האתוס  מידי פעם הוא מנמיך את קולו ליצירת מתח,  הוא משלב הפסקות מתודיות בין המשפטים כדי שאיכותם ו"משקלם" של דבריו יופנמו.  פעמים הוא מגביר את קולו (הצורם לטעמי) אבל שומר על  אותו קצב הדיבור. אחמד טיבי ניצל את יום השואה הבינלאומי כדי להשוות את הנאציזם לגזענות המופעלת נגד הפלסטינים. ובדרך אמפטית הוא מחדיר את המסר והנאום משיג מטרה פוליטית אנטי-ישראלית.
 שני אלמנטים רטוריים מרכזיים מרכיבים את נאומו של טיבי: יצירת האמינות של הנואם, שנבנתה בנאום גופו, הזדהות עם קרבנות השואה והוקעתה כרֶשע המוליד מוות. כשהמסר 'האמִתי' של הנאום, אינו שימת דגש בלעדי על ששת המיליונים, על השואה היהודית ועל האנטישמיות אלא על 'הזכות לחיים של עמים שלמים' – על כוחנות, על לאומנות משיחית, על פשיזם (ולא בהכרח נאציזם) ועל גזענות שכל אלה הם נחלתם של היהודים קורבנות השואה.
 טיבי נוקט לשון דו-משמעית המעוררת אסוציאציות של הזדהות על ידי הקהל היהודי הרגיש לשואה ולאירועים המדיניים-ביטחוניים המסוכנים על ידי השימוש במילות מפתח כמו גזענות ושנאה, אבל הוא גם מתכוון ליחס של היהודים בארץ לאחר, לערבי.  באמצעות פריצת התבנית שהקהל לא חש שקרתה, החדיר טיבי מסר משלו. הקהל הישראלי שמע מה שרצה לשמוע על פי התבנית ולא הקפיד להבין את הביקורת כלפיו.