1 .      הקדמה מאז המהפכה הצרפתית (1789-1799), כאשר ירד כוחה של המונרכיה והאליגרכיה לראשונה מזה 1800 שנה בקירוב, כאשר נפלו ערי המדינה היווניות לאימפריה המתרחבת של אלכסנדר מוקדון וכאשר הסנט הרומאי פינה את מקומו ליוליוס קיסר, נחקרה תורת ההצבעה.
לתורת ההצבעה השפעה גדולה על חייו של כל אזרח בשלטון דמוקרטי. היא מכתיבה באופן ישיר את התנהלות המדינה. אם לבחור בשיטה ה"נישיאותית פרלמנטרית", "דמוקרטיה פרלמנטרית" כמו בישראל, לכמה מושבים לחלק את הפרלמנט וכד', כפי שנכתב ע"י קפלין ונאליבופ (1988).
את כל השאלות הללו הפנו למה שיהפוך בעתיד ל"תורת המשחקים" פורצת הדרך, ובאופן ספיציפי יותר למשחקים מרובי משתתפים ומנגנוני הצבעה.
ג'ון ארו (1950), זוכה פרס נובל על תרומתו ל"תיאוריית שווי המשקל הכללי" ו"כלכלת רווחה" ניסח משפט שהיווה אקסיומה, "לא קיימת שיטה הוגנת לשקלול בחירתם של מספר מצביעים בין כמה אפשרויות, שאיננה שלטון יחיד". את משפט זה פישט מאקיי (1973).
ג'ון ארו אמר כי כל כל שיווי משקל שיתקבל כתוצאה של איזשהי צורה של דמוקרטיה יהיה לא יעיל חברתית או יעיל באופן מקרי.
בעצם, ג'ון ארו טען כי אין זה משנה באיזה שיטה אנו נוקטים, נשיאותית, דמוקרטית או כל שיטה אחרת תמיד ניתקל בבעיות בקנה מידה גדול יותר אשר יביאו לחוסר יעילות חברתית.
לו הייתה שיטה מושלמת חוסר היעילות היה נמנע.
בעולם המודרני, לפי "משפט הקוף המקליד" הידוע של אמיל בורל, אם לא נקבל את יצירותיו השלמות של שייקספיר, לפחות נקבל את צורת ההצבעה הטובה ביותר איפשהו בעולמו הגדול, ואיזה מקום טוב יותר לחפש משהו שקשור ל"תורת המשחקים" מאשר במשחקים עצמם. ישנם משחקי קופסא רבים, אשר לא כל כך פופולאריים בארצנו, אך פופולאריים בעיקר בארצות אירופה, ומטרתם היא להשיג את ה"ניקוד" הגבוה ביותר (אשר ניתן להשוות אותו לתועלת) במספר סבבי הצבעה ידועים מראש, אך בשיטות משתנות.
            צורה טבעית, ישנם כללי החלטה והצבעה רגילים, כגון רוב מיוחס ו"פה אחד", אך ישנן שיטות אחרות, מעניינות יותר. אחת מהן באופן ספציפי הביאה לתוצאות מעניינות, ועל פיה ביססתי את שיטת "כימות העדפות".
בעולם אשר נכללים בו "המשפט של ארו" ו"מנצח קונדורסה", אשר הם המפורסמים בין משפטי "אי היכולת", או במקרה של קונדורסה, ביעילות מקרית,  אין מקום למשפט אשר יביא ליעילות לא מקרית, אשר תלויה בתועלת האישית תחת מגבלות הגיוניות. לדעתי, הן המקריות והן "חוסר היכולת" באים מכך שכאשר מדברים על כללי החלטה לא קושרים אותם ליעילות הפרטית, שנקראת בעגה הכלכלית "תועלת". באם נמצא כלל אשר קושר את היעילות וההצבעה ליעילות הפרטית באופן קוהרנטי ולא רופף של "מזיק – נגד" או "מועיל – בעד", אזי נמצא כלל אשר יביא ליעילות לא מקרית.

2 .      תיאורטיקה כידוע, המשק מגיע לשווי משקל יעיל בשוק תחרותי כאשר מדובר על קונה יחיד מול מוכר יחיד. אם מוכר מחליט למכור, וקונה מחליט לקנות, אזי שכל אחד מעלה את תועלתו, אך כאשר יש יותר משני אנשים אזי הכלכלה הקלאסית ותיאוריות הבחירה נכנסות לבעיות חמורות של תמריצים לאי גילוי ההעדפות האמיתיות של הפרט*, אך בעיקר, יעילות מקרית ולפעמים אף שלילית כאשר מתקבלת החלטה אשר מזיקה לחברה.
ניתן לדבר על שלוש סוגים של החלטות קבוצתיות, אשר כל אחת מהן סובלת מיעילות מקרית.
1 .  החלטה משותפת.
החלטה משותפת היא כאשר קבוצה של אנשים רוצה להחליט על אסטרטגיה או טקטיקה מסוימת שבה תפעל כל הקבוצה, ויש הסכמה שפעולה אחת תפיק את מירב התועלת החברתית, אך חוסר הסכמה בהקשר של איזו פעולה לעשות.
דוגמאות טובות נמצאות בעולם הפוליטי למכביר. לדוגמא, השאלה של "האם לתקוף את איראן או לפעול במישור המדיני?" דוגמא נוספת היא כאשר קבוצת רופאים מתגודדת סביב חולה ועליהם להחליט האם "לנתח או לא לנתח".
2. חלוקת סכום אפס.
ישנו רכוש משותף של קבוצה מסוימת, והקבוצה צריכה להחליט איך לחלק את הרכוש בין חברי הקבוצה. דוגמא טובה לכך היא חלוקת ההכנסה ממיסים של המדינה. לכל פלח באוכלוסיה יש רצון למשוך אליו את מירב המשאבים.
דוגמאות נוספות הם משחקים למיניהם, כגון שחמט, דמקה וכד', בהם יש מנצח אחד ומפסיד אחד.
3. חלוקה – לא סכום אפס.
ניתן להגיד כי כאשר נותנים שקל לעניים, הם מפיקים ממנו יותר תועלת, ולכן החלוקה איננה סכום אפס. לא ניתן להעביר שקל בין צד אחד למשנהו והוא יהיה שווה לשניהם, אין "מנצח" ו"מפסיד". אנו, כחברה, נרצה לחלק את הכנסותינו ממיסים בצורה המיטבית ביותר, כאשר כל שקל יעניק מקסימום רווחה לכל אזרח שלו הוא מחולק, אך בו זמנית לא להטיל את כל נטל המס וחוסר השוויוניות על קבוצה אחת מכיוון שאז יהיה להם תמריץ לעזוב את המיקום הגיאוגרפי הלא שוויוני.
דוגמא מעניינת נוספת* שניתן לדבר עליה היא בחלוקה בין שני אנשים או שתי קבוצות (בשונה ממה שדיברנו עד כה, כאשר מן ההכרח שיהיו יותר משני משתתפים), וכאשר לא ניתן או לא נהוג להשתמש בכסף. לדוגמא, בגירושין או בסכסוכים בין לאומיים.
ברור שכל צד רוצה הכל, אך כצופה מן הצד ברור שיש חלוקה אחת, לפחות, אשר תהיה ה"נכונה".
כזו אשר כל הצדדים יפיקו ממנה את מירב התועלת.
            את ההחלטות האלה פותרים בעזרת כללי החלטה שונים, שארבעה מהם, כולל כלל כימות העדפות, והם כלדקמן:
הרוב הפשוט אומר שניקח את ההצעה אשר לה יותר קולות מכל הצעה אחרת.
לדוגמא, אם מועמד א' קיבל 3 קולות, מועמד ב' קיבל 3 קולות ומועמד ג' קיבל 4 קולות, אזי מועמד ג' ינצח.
ברוב המוחלט נקבע המנצח על פי מי שיש לו 50% מן הקולות, ועוד קול אחד.
בכלל אחידות הדעים מתקבל רק מי שיש לו בדיוק 100% מן הקולות.
המודל:
כימות העדפות, לעומתם, הוא מעט שונה ויכול להשאיל קצת מכל אחד מהכללים הנ"ל.
דבר ראשון אשר יש להבהיר הוא שכימות העדפות פועל אך ורק כאשר יש יותר מסיבוב אחד (מינימום שניים, מומלץ כמה שיותר), אך זוהי לא הנחה מופרכת, ואם נבדוק מקרים ספציפיים נגלה כי כמעט ללא יוצא מן הכלל רובם ככולם מכילים יותר מסבב החלטות אחד.
הדוגמה הבולטת ביותר, שבה אשתמש רבות, היא הכנסת. ידוע לכל כי בכנסת יותר מהצעת חוק אחת בשנה, או שאפשר לקחת אפילו תקופה ארוכה יותר, קדנציה שלמה או דו-שנתי, כמו התקציב החדש. דוגמאות נוספות הן גירושין, שצריך לחלק את הרכוש בין שני בני זוג, וכאשר יש הרבה רכוש דבר זה חוזר על עצמו מספר פעמים.
כימות העדפה אומר כי יש לקחת את מספר ההצבעות החזויות עבור פרט ספציפי ו"להעניק" לו את כולם כבר מההצבעה הראשונה. כלומר, כאשר יש n סיבובים שעליהם אני אצביע n פעמים "כן" או "לא", במקום זאת ניתנת לי האופציה להצביע בין n פעמים ל0, על כל הצבעה בנפרד, כאשר המגבלה שלי היא שבסך הכל, בכל  n הסיבובים, אני אצביע n פעמים.
לדוגמא, יש משחק ובו שלושה סיבובים, אני אצביע
3 פעמים "כן" או "לא". במשחק יש 3 הצעות חוק, אשר לא משנות לי במאומה, חוץ מאחת מהן שיכולה לשפר רבות את מצבי. נניח כי הצעת חוק זו היא הצעת החוק הראשונה. לכן, בסיבוב הראשון של המשחק אני אצביע 3 פעמים "כן", בסיבוב השני אני אצביע 0 פעמים וכך גם בסיבוב השלישי.