דיני עונשין – מחברת תרגול עקרונות יסוד בפלילים
1 . עקרון החוקיות – על מנת שנוכל לחייב נאשם בביצוע עבירה, צריך להראות את המקור החוקי שקובע שאותו המעשה הוא עבירה. הסמכות להעניש היא אך ורק מכוח חוק.
סעיף 1 לחוק העונשין קובע: " אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו."
2 . אין עונשין על מחשבה בלבד. בביטוי התלמודי:
"דברים שבלב אינם דברים". עונש הוא אך ורק על ביטוי התנהגותי, מעשי.
3. אין עבירה בלא אשמה. העבירה נקבעת על פי העובדה שלמבצע העבירה יש מימד של אחריות. צריך להוכיח שלמעשה יש מימד של אשמה. נלמד בהמשך שיש קטגוריות שונות של אשמה (לא הדין של מי שהורג בשוגג, כמו רוצח בכוונה).
4. לכל עבירה יש עונש בצידה ההולם את חומרתה. קיימת התאמה בין חומרת המעשה לבין העונש. 5. צריכה להיות הלימה בין העבירה לבין תודעת הציבור.
אם מעשה מסוים הוא בגדר איסור פלילי, אבל התפיסה החברתית לא רואה בו איסור פלילי, אז בסופו של דבר, תהיה בעיה להרשיע על יסוד אותה העבירה – למרות שמה שקובע הוא החוק. דוגמה: עבירת משכב זכר. היועץ המשפטי לממשלה, טרם ביטול החוק, החליט שאין להעמיד לדין בגין עבירה זו.
6. אין עבירה בלי מידה מינימלית של נזק לציבור. במקום בו מגבילים את האזרח, צריכה להיות ההגבלה בעלת צידוק ולכן כל עבירה מעגנת בתוכה אינטרס ציבורי שיש להגן עליו.
7. אין עבירה בלא עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה.
(המילה "עובר" פירושה בהקשר זה הוא "לפני". דוגמה נוספת:
פירושו של המשפט "העובר לתיקון 39" הוא "לפני תיקון 39"). מי שאינו בעל כשרות פלילית (למשל: לוקים בשכלם, ילדים) לא ניתן להטיל עליו אחריות לעבירה. הערה: כשרות פלילית היא קודם כל פונקציה של גיל. החוק קובע שהגיל המינימאלי של הבגרות הפלילית בישראל הגיל הוא 12. סעיף
3 4ו (קטינות) קובע: לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים.
34ח (אי שפיות הדעת) קובע: לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה.
8. אין עבירה ללא עושה מרצון. קטגורית ההגנה שנמצאת בסעיף 34(ז). על מנת שאפשר יהיה להאשים אדם בעבירה פלילית, צריך להראות שאותו האדם ביצע פעולה רצונית. למשל: אם מישהו ייקח את ידו של האחר על מנת לתת מכה לאדם שלישי, ברור שלא ניתן להאשים את האדם שאת ידו לקחו.
34ז (היעדר שליטה) קובע: לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה.
9. איש בשל עבירתו ייענש. זהו עיקרון מוסרי, שהטלת האחריות הפלילית במשפט צריכה להיות לאדם הספציפי שביצע את העבירה. צריך להראות את האשמה של כל מבצע ומבצע – אין ענישה קולקטיבית.
10. הגשמת האחריות הפלילית היא עניינו של הריבון. מי שאחראי להעמיד אדם לדין פלילי היא המדינה.
עקרונות היסוד אלו הם המטריה של הדין הפלילי.
מהו הדין המהותי?
דוגמה: מישהי מתלוננת שאדם תקף אותה מינית, על ידי זה שליטף אותה בלחי, לפני 10 שנים. מהן השאלות המשפטיות העולות מכך:
בדיקה בחוק המהותי: האם אותו מעשה ליטוף הוא אסור בחוק?
דיני הראיות: איך מוכיחים את נכונות הסיפור?
סדר דין פלילי: מהו ההליך שצריך להיעשות? תלונה ובדיקה האם יש עניין לציבור, ואחריה פתיחת הליכים משפטיים.
בדין המהותי אנו שואלים את השאלה: "מהי עבירה?". אם נתבונן על הגדרת העבירה בפקודת הפרשנות, נמצא שעבירה היא מעשה, ניסיון ומחדל שיש עליו ענישה. זהו מבחן פורמאלי, טכני. אבל במובן המהותי, מהי עבירה? עבירה היא התנהגות נשלטת המלווה באשם הגורמת לתוצאה מזיקה. ההגדרה הזו היא הגדרה מהותית, להבדיל ממבחן פרוצדוראלי שאומר שעבירה היא הפרה של חוק.
על מנת שתתקיים עבירה, ישנם ארבעה יסודות:
מבצע העבירה צריך להיות בעל כשרות פלילית. בר עונשין.
היסוד העובדתי Actos Reus.
ההתנהגות האסורה על פי חוק, והנסיבות בהן בוצעה העבירה. בעבירות שדורשות תוצאה, אז גם התוצאה שההתנהגות גרמה לה. הגדרה מקבילה: ההתרחשות העובדתית הפיזית שאירעה בזמן ביצוע העבירה.
היסוד הנפשי Mens Rea. היחס הסובייקטיבי הפנימי של מבצע העבירה. הגדרה מקבילה: מכלול התהליכים ההכרתיים והאמונציונליים שקיימים בנפש מבצע העבירה (כל מה שלא נקלט כביטוי חיצוני באמצעות החושים).
דוגמה: המכנה המשותף של כל עבירות ההמתה הוא היסוד העובדתי (יש גופה). ההבדל הוא ביסוד הנפשי, והוא שמבדיל בין הדרגות השונות של עבירות ההמתה.
אובייקט העבירה. האובייקט כלפיו בוצעה העבירה אשר ניזוק. האובייקט יכול להיות אדם, רכוש או ערך חברתי.
סיווג דיני הראיות:
נתייחס לשתי הקטגוריות העיקריות: סדר הדין הפלילי – מערכת הכללים מהרגע שאדם מבצע את העבירה, ועד העונש או הזיכוי.
הדין המהותי. עולה השאלה, איך נכון לשייך את דיני הראיות? האם מדובר בדינים של פרוצדורה או שהן קשורות לענייני מהות? אם נסווג את דיני הראיות לדין הפרוצדוראלי, אז ניתן לבצע תחולה רטרואקטיבית, לעומת הדין המהותי שעל פי חוק אין לו תחולה רטרואקטיבית.
עקרון אי ענישה למפרע: חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום תחילתו; חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני תחילתו. (ויקיפדיה) בהמשך נראה שיש תלות לשינוי הוראות כאלו ואחרות על ידי המחוקק. למשל: המחוקק שינה את התיישנות של העבירה מ-10 שנים ל-5 שנים. ככל שמדובר בדין מהותי, צריך שבעת ביצוע העבירה – יחול אותו הדין שאוסר (מה היה החוק ביום שבוצעה העבירה?). כלומר: אם ביום שבו בוצעה העבירה הייתה התיישנות שונה, ואנו רואים את דיני הראיות כדין מהותי, אז חלה ההתיישנות על פי החוק ביום בו בוצעה העבירה (10 שנים). כנ"ל לגבי הבאת ראיות תוך שימוש בכוח. אם מדובר בדין מהותי, אז הראיות שהובאו בכוח לא תהיינה תקפות, אבל אם מדובר בדין פרוצדוראלי אז הראיות קבילות (טכנית: בית המשפט יכול לקבל ראיה שהובאה בכוח).
בענייני פרוצדורה, אין לנאשם זכות מוקנית שההליך יתנהל כמו שהפרוצדורה הייתה ביום ביצוע העבירה, אבל שונה הדבר בעניין הדין המהותי. על כן הויכוח היכן לשלב את דיני הראיות הוא חשוב.
השאלה האם אפשר להשתמש בכוח להשגת ראיה. הנטייה היא לראות בזה עניין פרוצדוראלי (אפשר לחשוב אחרת, וייתכן שבית המשפט יכריע אחרת).
אם צריך כדי להרשיע אדם מעבר לספק סביר, ופתאום על פי חוק צריך רמת הוכחה גבוהה יותר, בעניין זה תהיה הנטיה לשים את העניין בתוך הדין המהותי.
לסיכום:
המשפט הפלילי מטרתו לכוון התנהגות.
החברה עצמה היא שקובעת מהי עבירה פלילית באמצעות החקיקה.
ההבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי:
פלילי אזרחי המטרה שמירה על נורמות חברתיות סעד לפרט התובע התביעה מוגשת על ידי המדינה, פרט לחריג שנראה "קובלנה פלילית"  – פתיחת הליך פלילי על ידי אזרח כנגד אדם אחר, בנסיבות מסויימות.
מגיש התביעה הוא האזרח שנפגע.
רמת ההוכחה הנדרשת מעבר לספק סביר. מכאן, שפס"ד מרשיע במשפט פלילי, מספיק כהוכחה במשפט אזרחי, אבל להיפך לא מתקיים.
מאזן ההסתברויות (מעט מעל 50%). ארבעת יסודות העבירה הפלילית:
עושה העבירה – מי ביצע את העבירה, האם הוא אדם שהוא בר עונשין.
היסוד העובדתי – Actos Reos.
מורכב מההתנהגות האסורה המוגדרת על ידי החוק, ומנסיבות העבירה (המחוקק יכול לתאר את הנסיבות שאפפו את העבירה). כמו כן, ישנן עבירות שהמחוקק דורש שתהיה גם תוצאה ("גרם למות של אדם". אם לא נגרם מוות, זה לא תואם לאחת מעבירות ההמתה). כלומר: היסוד העובדתי מורכב מההתנהגות, ולעיתים (לא תמיד) גם מהנסיבות ולעיתים (לא תמיד) גם מהתוצאות. היסוד העובדתי הוא אובייקטיבי.
היסוד הנפשי – Mens Rea. יסוד סובייקטיבי. המחוקק מתיימר "להיכנס לראשו" של מבצע העבירה. המחוקק דורש שתהיה מחשבה פלילית.
היסוד הנפשי הוא הלך הרוח שהיה על האדם בעת ביצוע העבירה.
אובייקט העבירה – הערך שהמחוקק החליט להגן עליו:
ביטחון המדינה, רכוש, קדושת החיים וכדומה.
התרגול יעסוק בעיקר ביסוד העובדתי וביסוד הנפשי.
דין מהותי לעומת דין פרוצדוראלי …