‏04 מרץ 2013
תוכן עניינים
מבוא
.
3-5
פרק ראשון מה עמד ברקע פרוץ האינתיפאדה הראשונה?
6-12
פרק שני המודיעין הישראלי בטרם האינתיפאדה?
12-17
פרק שלישי ממצאים באור הגישה
1 8-21
דיון סיכום ומסקנות .
22-
5 ביבליוגרפיה .
26-28
מבוא:
ראשד א-שאוה, ראש עיריית עזה בזמן פרוץ האינתיפאדה, טען בראיונות שהעניק בשבוע הראשון לאינתיפאדה "כי ההתקוממות פרצה מפני שלאחר
2 0 שנות כיבוש האנשים בשטחים ובעזה איבדו תקווה ונתפסו לייאוש. ייאוש מאש"ף, ממדינות ערב וממדינת ישראל. הייאוש ואיבוד התקווה למימוש לאומי ולעתיד טוב יותר הותירו בידי הפלסטינים את הפונדמנטליזם הדתי כאמצעי אחרון." לאחר 20 שנות שלטון צבאי-ישראלי ביהודה, שומרון, עזה ומזרח ירושלים, בהם היו, מדי שנה עשרות רבות של אירועי הפרות סדר ופעולות חבלה.
פרצה באופן ספונטאני בסוף שנת 1987 התקוממות אשר זכתה לכינוי – "האינתיפאדה".
לשיטת הפלסטינים, האינתיפאדה היא רק שלב במאבק הפלסטיני בישראל, מאבק שהוא חלק מהסכסוך הערבי-ישראלי. לחץ הכיבוש הישראלי בשטחים היווה עבור הפלסטינים מצב קשה ואף בלתי נסבל, וככל שעבר יותר זמן הם הרגישו כי קטנים סיכוייהם להשגת מדינה פלסטינית. השילוב של מצוקה כלכלית ודיכוי פוליטי ממושכים הפכו את האינתיפאדה להתקוממות עממית מתמשכת. הנושא אותו מבקש אני לחקור הינו פרוץ ה"אינתיפאדה". להבנתי, מערכה זו היוותה תמרור אזהרה למדינת ישראל, בכל הקשור לאופן העיסוק, הטיפול ובכלל בקיומה של אוכלוסייה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.
במחקר אבקש לבדוק את דרך הערכת גופי המודיעין הישראליים מול הזירה הפלסטינית. בנושא לעיל בחרתי משום שלראייתי האינתיפאדה הראשונה הייתה בגדר צומת מרכזי בתפיסת מדינת ישראל את עצמה ואת האוכלוסייה הפלסטינית. ברבות השנים נעשו ניסיונות רבים להגעה להסכם בין מדינת ישראל להנהגה הפלסטינית במהלך היסטורי לא קל הסכימו הפלסטינים בשנת 1993
להסתפק ב- 22% משטח פלסטין המנדטורית – הגדה המערבית ורצועת עזה – כטריטוריה שבה יקימו את מדינתם העצמאית. הם נכנסו לתהליך אוסלו בציפייה שבסופו של דבר תימסר להם טריטוריה זו במלואה, ריקה מהתנחלויות.