ממ"ן 12 בקורס מבוא לגישות ושיטות במדע המדינה בציון 91
יו ווארד מתייחס לגישה הרציונאלית כאל "ארגז כלים" חיוני לכל מדען מדינה יותר מאשר כאל גישה, וטוען כי הגישה איננה מובהקת לחקר הפוליטיקה. זאת בשל שלל הביקורות שנמתחו עליה, ביניהן כי הגישה אינה מבצעת בחינה רחבה ואינה מנפקת הסברים לכלל התופעות בחקר הפוליטיקה.
הגישה הרציונאלית מתמקדת בניתוח יחידים, אשר חותרים למקסם את תועלותיהם ולמזער את נזקיהם: האדם עושה שיקולי עלות-תועלת, ורואה בעיניו את האינטרס שלו. הגישה יסודנית מכיוון שהיא רואה ביחידים הרציונאליים מהות נתונה, והיא פוזיטיביסטית מבחינה אפיסטמולוגית מכיוון שהחוקרים אובייקטיביים; כלומר, אינם מכניסים את ערכיהם למחקר. הגישה היא אנטי-סטרוקטורליסטית, וזאת מפני שהשחקנים הם אלו שקובעים את התנהגותם, לפי אינטרסים ולא לפי מבנים. מאפיין זה הוא אוניברסאלי – נוגע לכל חברה, תרבות ותקופה. הגישה היא דדוקטיבית, כלומר יוצאת מן התיאוריה (של יחידים אינטרסנטיים) ואינה חותרת להוכיח שהאינטרס הוא המניע. ע"פ הגישה, התנהגות האדם היא צפויה, מכיוון שחוקרי הגישה יודעים מה מניע אותו – האינטרסים. הגישה מתאפיינת באינדיבידואליזם מתודולוגי, התמקדות ביחידים החותרים למקסם את תועלתם ולמזער את נזקיהם, וחוקרי הגישה טוענים כי ליחיד רציונאליות מושלמת. הכוונה היא שיש לו את המידע, הזמן והריחוק הרגשי הדרושים בכדי לקבל החלטה רציונאלית.
הזרם המרכזי של מצדדי הגישה הרציונאלית טוען כי הפוליטיקה אינה שונה מהכלכלה, ולכן ישנו שימוש בכלי ניתוח לוגיים מתמטיים.
יתרון השימוש בכלים…