תקציר:
בריטניה השליטה בארץ-ישראל את שיטת הממשל החביבה עליה, "הפרד ומשול". הבריטים סכסכו בין שתי הקהילות הגדולות יהודים וערבים וגם את הקהילות בינן לבין עצמן.
הבריטים ראו לסכסך, לא רק בין הקהילות אלא גם בתוך הקהילות, בינן לבין עצמן. כך סכסכו הבריטים  בקהילה הערבית – משפחות הנכבדים ה'אעיאן' היו מפורדות ומפוררות. הסכסוך בא אפוא לידי שיא בהתנצחות שבין שתי החמולות הגדולות:
נשאשיבי וחסייני. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבמרד הערבי הגדול (1936-38) פנו אנשי החמולות הערביות לבסוף, זו כנגד זו ולא איחדו כוחותיהן כנגד בריטניה, נשואת המרד.
כאשר השתנה המצב והישוב היהודי התחזק (גם באופן אובייקטיבי וגם באופן יחסי לקהילה הערבית) דאגו הבריטים לזרוע ריב ומדון גם בקהילה היהודית: בפרק זה נעמוד  על שיטת הממשל הבריטי וכאבן בוחן תשמשנה שתי פרשיות שונות שבהן ניסו הבריטים לסכסך ולהפריד  בין שני המחנות בישוב היהודי. בפרשיה הראשונה ניצלו הבריטים את הירצחו של אחד ממנהיגי המחנה הסוציאליסטי – ד"ר חיים ארלוזורוב – על ידי שני אלמונים, כנראה על רקע מיני, ולהאשים חברים בולטים במחנה הרוויזיוניסטי בביצוע הרצח.  מנהיגי מחנה הפועלים אכן בלעו את הפיתיון ויצאו בשצף-קצף כנגד אנשי המחנה הרוויזיוניסטי והוציאו דיבתם רעה בקרב העולם היהודי וזכו בניצחון ללא עוררין בקונגרס הציוני הי"ח (1933). מסע ההכפשה והמפלה בקונגרס גרמו לז'בוטינסקי ואנשיו לעזוב את ההסתדרות הציונית ולהקים מוסדות אלטרנטיביים. מאבק פנימי זה פיצל את היישוב היהודי, וסכנת מלחמת אחים איימה על עצם קיומו.   בפרשיה השניה סיפקו הבריטים בעקיפין נשק לאנשי המחנה הרוויזיוניסטי. כנראה מתוך תקווה, שהם ינצלו את הנשק כאשר יגיע לארץ ישראל לחולל מרידה נגד השלטון. מזימתם של הבריטים כשלה, הן בשל נחרצותו של דוד בן-גוריון, שמנע בתוקף הגעת הנשק לידי אנשי אצ"ל, אף אם במחיר העלתה של אוניית הנשק באש, הטבעתה והתמודדות מול ה'פורשים', ומנגד – עוז רוחו של מנחם בגין, מפקד האצ"ל, שאסר על אנשיו להתקומם.