פרשת הנערים החטופים כתעמולה סמינר בקורס "תקשורת ותעמולה" סמסטר א', תשע"ה
1 8 אוקטובר 2015 מבוא
קיץ 2014 היה מאתגר ומורכב מבחינה ביטחונית: ביוני נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, אירוע שהוביל למבצע שובו אחים ביהודה ושומרון, כאשר במקביל החלה הסלמה ברצועת עזה, ולאחר מכן ל"מבצע" צוק איתן. למעשה החל מאירוע חטיפת הנערים ב- 12 ליוני ועד לסיומו הרשמי של מבצע" צוק איתן ב- 26 לאוגוסט הייתה מדינת ישראל תחת איום בטחוני נרחב שבאופן טבעי לווה בסיקור תקשורתי נרחב אף יותר.
ביוני 2014 נחטפו מטרמפיאדה בגוש עציון ולאחר מכן נרצחו שלושת הנערים: גיל-עד שער (16), נפתלי פרנקל (16), ואייל יפרח (16) זיכרם לברכה. באותם שבועות קשים נעו משפחותיהם ואיתן מדינה שלמה בין תקווה לייאוש עד לרגע שבו נמצאו גופותיהם. בימים הראשונים של הפרשה, נחשפה אוזלת ידה של משטרת ישראל בטיפול ברגעים הראשונים והקריטיים של החטיפה כאשר גיל-עד שער התקשר למשטרה ואמר את המילים "חטפו אותי" והמוקדנית שטיפלה בשיחה לא הקפיצה את הכוחות, בעוד אביו מתקשר ללא הרף לדווח על כך שלא חזר הביתה.  קלטת המשטרה שתיעדה את רגעיהם האחרונים ברכב המחבלים נחשפה כמה ימים לאחר החטיפה, ולאחר מכן התגלתה הקלטה משופרת שלא הותירה ספק באשר לגורלם. מדינה שלמה התאחדה סביב גורל הנערים ללא כל שיוך פוליטי וקמפיין לשחרורם בשם “Bring back our boys” סחף מיליונים ברחבי העולם.
ברגע השיא של הקמפיין נשאו אמותיהם של הנערים דברים בפני המליאה הכללית של האו"ם. וכל אותו הזמן הנחת העבודה של צה"ל ושב"כ הייתה כי הנערים בחיים. מתוקף הנחה זו הכריז בנימין נתניהו על מבצע "שובו אחים" בגדה המערבית שמטרתו הייתה להגיע לנערים החטופים, ולאחראים לחטיפה שסומנו על ידי נתניהו כחמאס. מעולם לא הוצגו על ידי נתניהו הוכחות למעורבות של חמאס בחטיפה ומן המקרה עולה שאלות לגבי מניעיו של נתניהו ועבודה זו תתן עליהן את הדעת. לאורך הפרשה התגלתה ביקורת רבה לגבי תפקוד המשטרה והקבינט הביטחוני במקרה, ועלו שאלות רבות בנוגע ליציאה למבצע שובו אחים. סמינר זה יטען שההתנהלות של הקבינט הביטחוני בפרשה הייתה מוטה לצורך יציאה למבצע צבאי בכל מחיר, ושרצף האירועים שימשו כתעמולה למיטוט חמאס ומיטוט ממשלת הפיוס של הרשות הפלסטינאית וחמאס באמצעות הבערת השטח ויציאה למבצע צוק איתן.
אמצעי התקשורת התייצבו באופן כמעט מלא לצד ראש הממשלה וצה"ל וביטאו או הובילו קונצנזוס בדעת הקהל לתמיכה במבצע, כאשר בזמן אמת כמעט שלא נשאלו שאלות לגבי המטרות שלו. אותה התגייסות של התקשורת כפי שקורה לא מעט בארועים של משבר לאומי היא "התייצבות לצד הדגל". זה מצטרף לגיבוי ולהגיטימיות האוטומטיים שמקבל צה"ל בחברה הישראלית, וכל ניסיון לתעמולת נגד נתפס כחתירה תחת מוסדות המדינה. שאלות רבות עולות מן המקרה: מדוע אישר הקבינט הביטחוני יציאה למבצע לאיתור הנערים, למרות שבהקלטת המשטרה נשמע צרור יריות ברור (ההנחה היא לשב"כ יש יכולות לטכנולוגיות לשיפור סאונד)? מדוע המשפחות פנו לעולם ולאו"ם בדרישה לשחרר את הנערים, אם היה ידוע למערכת הביטחון שהם כבר אינם חיים? את מי זה שירת? האם וכיצד אמצעי התקשורת והמדיה גויסו לשם היציאה למבצע וסיכון חייהם של אלפי חיילים? מה היה הטון הציבורי/דעת הקהל/הלך הרוח? השימוש שהיה בפרשה כצידוק ליציאה למבצע צוק איתן, והלך רוח (גם אם לא רשמי) שבמותם עזרו הנערים לחשוף את מזימתם של החמאס לצאת מתוך מנהרות ולרצוח יהודים בערב ראש השנה (פוסט שקיבל מאות שיתופים ותגובות בפייסבוק). חשוב לנתח את הארועים הקשים מתוקף הרקע של שלושת הנערים והשתייכותם למגזר הדתי-לאומי, והאידאולגיה של משפחותיהן של חזון ארץ ישראל השלמה ותפקידם של בניהן בבניית הארץ ו"מיתוס העקדה". במשך התקופה, בניסיון למצוא הסבר רוחני ודתי לארועים הקשים ובשל התפיסה הרווחת של הציבור הדתי לקבל ארועים קשים כרצון האל, ניתן לפרשה מימד רוחני של "עת לקירוב לבבות" ו"הדבקת הפערים" בחברה הישראלית והזדמנות לגשר על המתח והביקורת שקיימת בחברה הישראלית כלפי מתנחלים. הביטויים שבהם עשו בכירים בפוליטיקה הישראלית הם: " הנערים הם של כולנו", לשים את הפוליטיקה בצד", "הוויכוח הפוליטי מסכן את שלום הנערים". בכיכר רבין נערכה עצרת הזדהות להחזרת הנערים, וביום השנה לרצח יצא השיר "פתח ליבך" של דוד דאור שבו המילים: " ובתוך הטירוף בין מרדף לנרדף תעלה זעקה לשלום הנכסף, והעם שעייף משינאת החינם , יתאחד בחיבוק אחים". עבודה זו תשלב ניתוח תיאורטי של תעמולה והאמצעים להפעלתה.