תקשורת בעידן המידע הקולנוע הנאצי בתקופה שבין  1933 – 1945
No doubt the effects of history are always easier to seize than causes. But one thing makes another clearer: these insights fully brought to light by the cinema will provide clear insights into causes which heretofore have remained in semi-obscurity. Boleslas Matuszewski, Une Nouvelle Source de l'Histoire (Paris, 1898) "מכל האומנויות הקיימות בעולם, האומנות החשובה ביותר עבורנו היא אומנות הקולנוע" ולדימיר לנין (אוליינוב), אבי המהפכה הבולשביקית ברוסיה תוכן עניינים
מבוא
– נושא העבודה ומטרת המחקר פרק 1.
הכוח הפוליטי, התקשורת והקולנוע
1 .1.הכוח הפוליטי, התקשורת ומה שביניהם
1 .2.הכוח הפוליטי והקולנוע פרק 2.
תפיסת הפרופגנדה והקולנוע כחלק ממנה על ידי הרייך השלישי פרק 3.
ניתוח סרט סיכום ומסקנות רשימת מקורות נספחים מבוא –נושא העבודה ושאלת המחקר המונח "תקשורת המונית" נולד בתחילת המאה העשרים, כתוצאה מהופעתם של אמצעי תקשורת מהפכניים דאז: עיתונות, קולנוע, רדיו וטלוויזיה. אמצעים אלה הרחיבו את האפשרויות של התחוללות השינויים במבנה החברתי ובמערכת הפוליטית (McQuail, 2015).
אמצעי התקשורת הפכו לכלי אידיאולוגי שנועד להסוות את השאיפות האמתיות של הממשל, ואילו המאפיינים הייחודיים של תקשורת המונית העניקו מענה לצרכי המערכת הפוליטית (McQuail, 1992).
המשטרים הטוטליטאריים אשר צמחו בתחילת המאה העשרים עשו שימוש נרחב באמצעי תקשורת המונית הקיימים באותה התקופה, מתוך מודעות גבוהה לפוטנציאל הטמון באמצעים אלה של העברה והפצת מידע. תוך כדי ריכוז והשתלטות מלאה על אמצעי התקשורת, משטרים אלו הבטיחו את קיומם ואת אהדת הציבור באמצעות הגשת המציאות כפי שהיא משרתת את האינטרסים של המשטר. האופן שבו המציאות מוגשת לאזרחים גורם להם להאמין שהם מהווים נקודות התייחסות עיקריות, כ"עם", כ"המונים", כ-Volk , כאשר למעשה, קבלת ההחלטות האמתיות הינה מרוכזת באופן בלתי מוגבל בידי ההיררכיות הממסדיות  (Friedrich & Brzezinski, 1965).
באמצעות העיוות של המציאות או הייצוג המעוות שלה, המשטר הטוטליטארי מבקש לייצר מערכת אמונות (אידיאולוגיה) שמצדיקה את קיומו ואת פעילותו. אמצעי התקשורת ההמונית מהווים כלי אידיאולוגי אשר דרכו ניתן להעביר את המסר הרצוי לאנשים ולהחדירו בתודעתם. בהקשר זה, הקולנוע מהווה האמצעי האידיאלי לקידום המטרות של המשטר. הן רוסיה סובייטית והן גרמניה נאצית עשו שימוש נרחב באומנות ותעשיית הקולנוע לקידום הצרכים הפוליטיים שלהם,   לרבות יצירה ועיצוב של ה"אדם החדש" שמוכן להלחם ולמות למען המטרות של המשטר. עניינה של העבודה הנוכחית הוא בשימוש בקולנוע באמצעי פרופגנדה בגרמניה הנאצית בתקופה שבין 1933 – 1945. השאלה עליה אבקש להשיב בעבודתי זו היא כיצד הקולנוע הגרמני שיקף את האידיאולוגיה הנאצית, הן באופן גלוי והן באופן סמוי.  בפרק הראשון של העבודה אדון בהרחבה ביחסי גומלין שבין תקשורת לבין הכוח הפוליטי, בפרק השני אתייחס לתפיסת הפרופגנדה בגרמניה הנאצית, ואילו הפרק השלישי יתמקד בניתוח סרט "Jud Süs", יצירת המופת האנטישמית של המשטר הנאצי שגילמה בתוכה את מהותה של ה"שאלה היהודית" כפי שהנאצים תפסו אותה. פרק 1. הכוח הפוליטי, התקשורת והקולנוע
1 .1.                      הכוח הפוליטי, התקשורת ומה שביניהם השולט בעבר, שולט בהווה, השולט בהווה, שולט בעתיד, ג'יורג' אורוול, "1984" ההכרעה במאבקי הכוח הפוליטי, החברתי והכלכלי מגיעה מהקרב על התודעה, או, במילים אחרות, מניהול תהליכי המידע והתקשורת שמעצבים את התודעה של העם. למעשה, כל פוליטיקאי בכל הזמנים התמך במידה זו או אחרת על מידע, וכתוצאה מהטרנספורמציות הטכנולוגיות בעיבוד מידע ותקשורת המונית, הפוליטיקה האינפורמטיבית נמצאת במרכז התהליכים אשר באמצעותם הממסד מבקש להוציא את עצמו לפועל (Castells, 1997). לא בכדי המדינות בעלות אופי טוטליטארי שואפות לשליטה מלאה ומוחלטת בכל אמצעיי התקשורת ההמונית הקיימים לרשותם, וזאת במטרה לשלוט בדעת קהל באמצעות שליטה על תודעתו (Welch, 1983). הרי שמהות הטוטליטאריות הממסדית היא בשליטה טוטאלית של המשטר בחיי היום יום של האזרחים, לרבות במחשבותיהם ואמונותיהם (Friedrich & Brzezinski, 1964). המהפכות הטכנולוגיות שינו את פני המאבק על תודעת הקהל. אף על פי שכבר בתחילת מאה ה-19 היו תקדימים לשימוש באמצעי התקשורת –