היינריך (צבי) גרץ שמעון דובנוב בן ציון דינור רפאל מאהלר ביוגרפיה
1 817 – 1897
נולד במחוז קשונז' בפרוסיה (היום פולין). בן של קצב, השפה המדוברת בבית היתה אידיש. המשפחה עברה בילדותו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 1831-1836 למד בישיבה בוולשטיין.
באוקטובר 1842 החל את לימודיו באוניברסיטת ברסלאו לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש). באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בשנים 1849-1852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו, ולבסוף זכה במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו ביולי 1853. הוא גם עסק בפירוש התורה.  בדצמבר 1869 זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית לגירוש ספרד. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, הובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו.
1860 – 1941
נולד במסטיסלאב בפלך מוהיליב בבלארוס, ואת ראשית חינוכו הוא קיבל בחדר. כבר מגיל תשע נמשך להיסטוריה יהודית, ובגיל שלוש עשרה כתב את מאמרו הראשון – נגד היהודים המחזיקים רק בספרות התלמוד ומתעלמים מספרי ההשכלה, ואף מהתנ"ך. ב1912 עמד בראש המפעל האנציקלופדי "האינציקלופדיה היהודית הרוסית". אנציקלופדיה זאת הדגישה גם את חשיבותן של קהילות ישראל במזרח אירופה. ב-1922 עזב את רוסיה והגיע לליטא. כאן הוצעה לו ראשות הקתדרה לדברי ימי ישראל באוניברסיטה הליטאית, אולם הפרופסורים הנוצרים לא ראו את מינויו בעין יפה, ולכן עקר לברלין וישב שם כ-11 שנה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עבר לגור בלטביה.
כאשר כבשו הנאצים את ריגה, הובל דובנוב עם אלפי יהודים למותם בגיא-ההריגה.
1884 – 1973
נולד בעיירה קטנה באוקראינה למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. כילד למד בחדר ואחר כל השלים את השכלתו במספר ישיבות. ב 1900 הגיע לווילנה וב1902 הוסמך לרבנות. בין השנים 1911-1902
עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. ב-1911
מתחיל ללמוד באוניברסיטת ברלין היסטוריה עתיקה, ולאחר מכן מתחיל בעבודת הדיפלומה שלו שעוסקת בארגון ציבורי של ארץ ישראל בזמן קיסרות הרומית. מלחמת העולם ה- 1  קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ברוסיה באוניברסיטה בפטרוגרד, ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת הדוקטור שהגיעה לו, עקב מהפכת אוקטובר. ב־1921
עלה לארץ ישראל והפך להיות מורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. בכנסת הראשונה שימש דינור כחבר הכנסת מטעם מפא"י, בראשית ימי הכנסת השנייה מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד 1955, בלי שהיה חבר הכנסת. בשנת 1938 הקים בן ציון דינור את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל", שנהפך להיות ב-1968 למוסד ממלכתי בשם "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי", ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו.
1 899 – 1977
נולד בגליציה. סיים את לימודיו התיכוניים בקרקוב בשנת 1918 ולמד לימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה. בשנת 1922 הוסמך כדוקטור לפילוסופיה ובשנת 1928 הוכר התואר על ידי אוניברסיטת ורשה. בפולין הוא שימש מורה ומחנך בגמנסיות העבריות "יבנה" ו"אסכלה" בלודז כמו כן היה חבר המחלקה להיסטוריה של "ייווא" – המכון למדעי היהדות (YIVO) בווילנה וחבר הוועד המרכזי של תנועת "פועלי ציון שמאל". בשנים 1937 – 1951 התגורר מאהלר בארצות הברית. הוא היה חבר הנהלת "ייווא" בניו יורק ובשנים 1938 – 1949 הורה בסמינרים עבריים למורים ובמכון היהודי המדעי "ייווא". ביקר מספר פעמים  בישראל והיה מרצה אורח בסמינר הקיבוצים. בשנת 1951 הוא עלה לארץ והצטרף לסגל בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב ומאוחר יותר באוניברסיטת תל אביב כפרופסור מן המניין להיסטוריה של עם ישראל וכחבר סנאט האוניברסיטה.
לסיכום:  המאה ה-19 היתה תקופה שבה השיגו היהודים בהדרגה אמנסיפציה פוליטית ומעמד של שוויון אזרחי. אחד המכשולים העיקריים בדרך לזכויות מליאות הייתה האמונה שהזהות היהודית היא לאומית באופיה, ומכאן שהיהודים לא יכולים להיטמע בתוך ישות לאומית אחרת. הצעה שמקור ההמשכיות היהודית הוא בלאומיות או בעם, חזקה היה עליה שתעורר שאלות קשות ביחס למקום היהודית בחברה האירופית. מאידך, אמונה דתית היתה תחום מוכר המגדיר הבדל מקובל, אפילו במדינה מודרנית. כך תרמה השאיפה לסטטוס פוליטי שווה את חלקה לצמצום ההיסטוריה היהודית.
הוגי דעות של המאה ה-19 ייצגו תחושה בוערת זהה של מפנה פתאומי של החברה מן הדרך שבה הלכה במשך אלפי שנים. ממרחק של זמן ועם התפתחות של מחקר נראה כי התמורה הניבה פרי תהליך מורכב וממושך יותר ממה שהיה נראה במאה ה19.    אפשר לראות שאין אחידות דעים בין ההיסטוריונים השונים בשאלות מהותיות. אבל יש לפחות נקודת הסכמה אחת בין רוב ההיסטוריונים:
הזמנים החדשים נתפסים כתקופה של משבר, תקופה שבה התערערו מסגרות החיים הישנות של היהודים מבית ומחוץ והתחיל תהלך של השתלבות היהודים בחרה הכללית. לפי כך נתפסים הזמנים החדשים כתקופה הנושאת בחובה איום פוטינציאלי להמשך קיומו של העם היהודי.  דובנוב נועץ את שורש השמבר באמנסיפציה, אבל נוכחנו לדעת מתוך דברים של מאהלר, גרץ ודינור כי ככל שאנו מתרחקים מן המאה ה18-19, גוברת הדיעה שתהליכים שקדמו לאמנסיפציה ולהשכלה כבר גילמו בתוכם את הסכנה להיבדלות ולאחדות הישנה.