זכויות האדם בישראל

הכרזה הבין-לאומית בדבר זכויות האדם התקבלה בעצרת האו”ם ב-10 בדצמבר 1948. הכרזה זו, האמנה הבין-לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות, ותרבותיות (1966) והאמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) מהוות את ‘המגילה הבין לאומית של זכויות האדם.
ההכרזה היא ביטוי ראשון מסוגו להסכמה של הקהילה המאורגנת של האו”ם בדבר אגד של זכויות אדם, ובכללן זכויות אנושיות, אזרחיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות. היא משמשת קנה-מידה אחיד ומכנה משותף לכל העמים והאומות, הנקראים להעמיד את החירויות האלה לנגד עיניהם.
התשתית הפילוסופית של ההכרזה מניחה כי “כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ומצפון, ולפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה”. הזכות לחירות ולשוויון היא זכותו המולדת של כל אדם ואין לבטלה.
ההכרזה מגדירה את ‘הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי’, ההכרחית לשם מימוש זכויות אחרות.
גם זכויות אזרחיות ופוליטיות מפורטות, וביניהן איסור עבדות ועינויים, שוויון כל אדם בפני החוק וזכותו למשפט הוגן, הזכות לפרטיות, לחופש תנועה ומגורים, לאזרחות, לנישואין ומשפחה, לקניין, לחירות המחשבה, המצפון והדת, לחירות הדעה והביטוי לחירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום.
תרומה חשובה היא הזיקה בין שני חלקי ההכרזה. בחלקה הראשון מפורטות זכויות היסוד, ובחלקה השני — זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. זכויות אלו הכרחיות לשמירה על כבוד האדם ולהתפתחות אישיותו. יש הכרח שמימוש זכויות אלו תלוי במוגבלות המשאבים העומדים לרשות המדינה, וכי הוא מחייב מאמץ בין-לאומי. הזכויות כוללות את הזכות לעבוד, את הזכות לביטחון סוציאלי ולקבלת שכר שווה בעבור עבודה שווה, את הזכות למנוחה ולפנאי, לרמת חיים נאותה, לבריאות ולרווחה ואת הזכות לחינוך.
זכויות אדם הן זכויות הנתונות לכל אדם באשר הוא אדם. בלי קשר לתכונותיו הנוספות המייחדות אותו מאנשים אחרים, כמו למשל הזכות לחיים. אבל יש גם זכויות המוקנות רק לאזרחים-הקרויות גם “זכויות האזרח” כמו למשל הזכות לבחור. להבדיל מזכויות האזרח שהם תת קבוצה של “זכויות אדם”, זכויות אלה מדגישות את ראיית האדם כחלק מחברתו המדינית. הן מופיעות יחד עם הזכויות הפוליטיות כאשר הן מובחנות מן הזכויות החברתיות-כלכליות כגון הזכות לעבוד או הזכות לביטחון סוציאלי.”