מבוא
האיסור על הוצאת לשון הרע, כשמו כן הוא, מטרתו בראש ובראשונה להגן על השם הטוב והכבוד של מי שטוען שנפגע מפרסום הנוגע אליו בשל היותו משפיל או מבזה. חוק איסור לשון הרע בא להעניק מזור למי שנפגע כאמור, בשתי דרכים – בצורת הטלת אחריות נזיקיתעל המפרסם ובצידה סעד של פיצויים או בצורת הטלת אחריות פלילית על המפרסם.
מקובל לדבר על דיני לשון הרע כמערבים שני אינטרסים מתגוששים המתחרים על הבכורה – כבודו האישי ושמו הטוב של מי שטוען שהוצאה דיבתו רעה מחד גיסא, וחופש הביטוי של המפרסם מאידך גיסא. שני האינטרסים הנ"ל הם בעלי חשיבות גבוהה, ומאחר ולשניהם, כפי שיבוא להלן, מעמד נורמטיבי זהה, אזי האיזון ביניהם יש שיהיה אופקי. מה שייטה את הכף לטובת מי משני הערכים הנ"ל הוא לרוב קיומן או העדרן של הסייגים/ההגנות המנויים בחוק איסור לשון הרע (להלן: " החוק"), העומדים לנתבע/הנאשם. עבודה זו עוסקת בפרסומים המערבים "עניין ציבורי" ושיש עניין ציבורי בפרסומם. אותו עניין ציבורי שבשילובו עם תנאים נוספים יכול להעניק הגנה לפרסום הפוגע בכבוד ובשם הטוב בשל כך שפרסומו חיוני "לקיומה של חברה חופשית". "עניין ציבורי" (in public interest) הוא העניין שלציבור יש אינטרס לגיטימי (או אפילו צורך) לדעת עליו ותועלת בידיעתו, והנחוץ לו לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ו/או לשם שיפור אורחות חייו. זאת להבדיל מ"העניין לציבור" (of public interest) שהוא לא בהכרח לתועלת הציבור, כש"עניין" פה בא מלשון "מעניין", דברים שהציבור רוצה לדעת ולו מטעמי סקרנות ויצר רכילות גרידא. בשנים האחרונות אנו עדים לתחושה של חוסר שביעות רצון מצד הציבור בכל הקשור לתפקוד רשויות המדינה. בהקשר זה מעניינות תוצאות מדד הדמוקרטיה המבוסס על סקרי דעת קהל אותו מבצע מידי שנה המכון הישראלי לדמוקרטיה. לפי מדד הדמוקרטיה האחרון (2015), נמצא שהציבור בישראל רואה בהנהגת המדינה מאוד מושחתת.שחיתות שלטונית היא "עניין ציבורי" מובהק שלציבור יש זכות לדעת אודותיה ותועלת רבה בידיעתה.
תוצאות המדד הנ"ל מסמנות התעוררות והתעניינות ציבורית בעניינים שיכולה להיות להם השלכה והשפעה הרת גורל על כל פרט ופרט בחברה. הציבור מצפה לשמירה על טוהר מידות ציבורית בקרב השלטון; בכיריו; נבחרי הציבור; אנשי ציבור ונושאי משרות ציבוריות אחרים, בהם הוא תולה את אמונו. לחופש הביטוי כשמדובר בעניינים ציבוריים יש תפקיד ראשון במעלה והוא השמעת הביקורת על השלטון וחשיפה של תופעות ציבוריות שליליות שאם לא תיחשפנה הן לא תבואנה על פתרונן. הציבור אינו יכול לגבש דעה ו/או לנקוט עמדה בעניינים ציבוריים אלא אם כן הדברים באים לידיעתו, ונפרש בפניו מידע מגוון. על כן העניין הציבורי עומד בבסיס זכות הציבור לדעת שהדרך היעילה ביותר להבטיחה היא דרך חופש הביטוי. לגישתי, אין זה משנה באיזו צורה הובא הדבר לידיעת הציבור, אפילו מדובר בפרסום עובדה שאמיתותה לא הוכחה או בדעה משפילה או משמיצה, פרסום עניין ציבורי יש שיהיה מוגן שכן וכפי שכבר נכתב: "המבחן האמיתי לחופש הביטוי הוא בעימות עם תגובות של בקורת החלטית ובלתי־נעימה לאוזן" דווקא.
מכאן, קיימת חשיבות רבה ביותר להטיה לטובת חופש הביטוי, לא במובן של חסינות מוחלטת אלא במובן של מתן משקל רם ומיוחד לחופש הביטוי והרחבת ההגנה הניתנת לו על חשבון הכבוד כל אימת שמדובר בפרסומים המערבים עניין ציבורי שיש בהם תועלת לציבור וחשוב כי יבואו לידיעתו. נראה כי זו גם הרטוריקה השלטת בפסיקה ושגורה בפי שופטי בית-המשפט העליון מזה כשלושה עשורים.
הטענה שבסיס עבודה זו היא שעל אף הרטוריקה העולה מהפסיקה (רטוריקה המחויבת לחופש הביטוי בפרסומי עניינים
ציבוריים), המצב המשפטי הקיים מאפשר הגשת קובלנות/תביעות דיבה ביד רחבה גם כשמדובר בפרסום עניין ציבורי. וכי ההסדר הקיים בחוק בשילוב חוסר הבהירות ביישומו ע"י בית-המשפט העליון, אפילו הסתיים משפט הדיבה בפשרה או בפס"ד לטובת הנתבע/הנאשם (המפרסם), יש בו כדי ליצור תחושת הרתעה בקרב מפרסמים פוטנציאליים וסופו שיביא להשתקת השיג ושיח הציבורי המסכנת את הדמוקרטיה, כפי שיבוא בהרחבה להלן.
קשה ומסוכנת במיוחד, בעיניי, נטילת האפשרות מהאזרחים למחות כנגד התנהגות פסולה ונלוזה של השלטון, או לבקר את פועלם של נבחריו, שכן אזרח שהיכולת שלו לפעול להשפעה על סדר היום הציבורי ו/או לשינויו תישלל, תאלצו בסופו של דבר, ובצדק לטעמי, להתקומם בדרכים לא לגיטימיות ואולי אף תביאו לכדי רצון לפגוע בשלטון החוק ובסדר החברתי.
בעבודה זו סקרתי את המצב הקיים בחוק וכפי שעולה מפסקי הדין הבולטים בסוגיה, בארץ ובשיטות משפט זרות. כמו כן, עמדתי על חלק מהדעות הקיימות בקרב המלומדים העוסקים בנושא. לבסוף, הצגתי את מה שלטעמי יש שיהיה הדין הרצוי ברוח הטיעונים המרכזיים בעבודה זו כפי שהוצגו בתמציתיות לעיל. והצגתי הצעה לשינוי שהופיעה בספרות (שאינה חפה מביקורת לכשעצה).