חלק א' – זכויות אדם
1 ) כללי זכויות האדם הינן זכויות המוקנות לאדם באופן טבעי באשר הוא מכח היותו אדם ומכח כבודו האנושי ולפיכך הן אינן תלויות בשלטון אנושי והשלטון אינו יכול ליטול אותן.  זכויות האדם ניתנות לכל אדם ללא קשר לזיקתם המדינית אל החברה בה הם חיים, כאשר זכויות האזרח הינן תת קבוצה של זכויות אלו אשר דנות באדם כחלק מן החברה בה הוא חי. הרציונאל (מקור) לקביעת זכויות אדם נובע מן הרצון להגביל את כוח השלטון ואת יכולתם של אחרים לפגוע בצרכים הבסיסיים של הקיום האנושי לכל אדם. ניתן אפוא לראות את כל זכויותיו של האדם כהשלכות של העמדת הפרט במרכז, תוך הקפדה על רווחתו, כבודו והתפתחותו, ולכן נוטים להתייחס לארבע קבוצות מרכזיות של זכויות אדם[1] :
1 )    הזכות לחיים ובטחון – זכות זו כוללת ערכים אנושיים אוניברסאליים הקשורים לשלמות הגוף וליכולת ההנאה מרכוש.
2) הזכות לחירות  – זכות זו כוללת את זכות האדם לחרות תנועה, מחשבה והתבטאות, חירות לאמונה דתית ולהתאגדות פוליטית. יחד עם זאת מתייחסת זכות זו לחרות כללית לפעולה של האדם, אשר אין להגבילה ללא הצדקה (כגון מניעת נזק לאחרים).
 3) הזכות לשוויון – זכות זו מבטאת את ההשקפה לפיה כל בני האדם שווים הם ויש להתייחס אליהם ככאלו.    4) הזכות לכבוד  – זכות זו כוללת את כל הזכויות היכולות להיגזר מן הזכות לכבוד האנושי, ולכן יש הכוללים בה את שלושת הזכויות שהוזכרו. עם זאת, זכות זו כוללת גם הגנה מפני פגיעות ישירות בכבוד, בכלל זה פגיעה בשם הטוב ובפרטיות או חשיפתו של אדם לעינויים או לטיפול לא מוצדק.   [1] גביזון,רות (1991). זכויות האדם והאזרח בישראל,ירושלים:
האגודה לזכויות האזרח בישראל.