תיאטרון וחברה – יחסי גומלין.
מבוא.
תופעת המשחק מעניינת, מסקרנת ופשוטה. כאשר באים להגדיר את התופעה, העניין מסתבך, לא פשוט להגדרה, עד כדי כך ששכנר הציע לעשות הפסקה בניסיון להגדיר מה זה משחק. הפילוסוף האוסטרי, ויינשטיין, אמר שאי אפשר להגדיר משחק, אבל אפשר לזהותו לפי דימיון משפחתי של משחקים. משחק דומה לזה. חוקר אחר, קציצנטימהלי מוהלי, הגיע למסקנה שאנחנו יודעים שזה משחק כאשר אנו משחקים, הידיעה שלנו עושה את זה  שזה יהיה משחק. ידע סובייקטיבי. הויזנגר אומר שמשחק הוא מעשה עיסוק מרצון הנעשה בתחומים קבועים של זמן ומקום על פי כללים שקיבלנו עלינו מרצון. זוהי הגדרה מבנית לא מספקת של מה זה משחק.
ההבחנה  היא בין מבנה המשחק ורוח המשחק (כדור רגל, שחמט).
חוקר בשם סטון סמית' ניסה למפות את תופעת המשחק. יש מגוון רחב של פעילויות שאפשר להגדירן כמשחק גם אם הן לא משחקיות, למשל,פנטזיות, חלומות בהקיץ, זה פרטי בתוך המוח שלנו, אבל יש בזה שעשוע. עוד הוא אומר שיש משחק בודד. תחביבים – יש בהם משהו משחקי, בכל זאת זה לא הצגה, לא תיאטרון. ציפייה בסרט וידיאו, דייג, רכיבה על אופניים – דברים לא יצירתיים – יש בהם אלמנט של משחק, של התנהגות משחקית. הוא קורא להעברת הזמן בציפיה למשהו אחר, כולל לשחק אותה אדיש.
עולם המשחק הוא רחב ונובע מתוך יצר. יש את תופעת המשחק החברתי בצורה בלתי פורמלית: בדיחות, "סמול טוק" , לונה פארק, טיולים, ריקודים, פעילות משחקית בצורה לא מאורגנת, בלתי פורמלית. יש תופעה משחקית שחווים אותה בתור קהל. צופים בתופעה משחקית. יש סוג של משחק בין השחקנים לקהל. יש לנו את תופעת המשחק הפרפומטיבי- מופע או ביצוע, להראות לאורחים את היכולות והידע, להשוויץ, להתגאות בפני קהל לא בצורה מסודרת. רואים את התופעה המשחקית בימי הולדת ופסטיבלים, מסיבות, חתונות, שזה פסק זמן מהיום יום. בתחרויות שונות, אתלטיקה, קזינו, גם רואים את הפעולות המשחקיות:
בנגי, משחקים עם שור, טיפוס על הרים, סקי, סנפלינג. במיפוי תופעת המשחק  רואים שאין מקום שאין בו תופעת משחק. התופעה היא רחבה וכל כך בתוך החיים שקשה להפריד בין התחומים. אנחנו לפעמים לא בטוחים מתי זה משחק ומתי מציאות. לפעמים מופיעים סימנים של משחק. רוח המשחק היא סובייקטיבית, הכוונה היא בהנאה של המשחק, חדוות היצירה, למרות שזו עבודה. מבנה המשחק הוא אובייקטיבי, ניתן לזהותו גם במקומות שלא קשורים למשחק, בפרלמנט למשל מדברים על חוקי וכללי המשחק. מבנה של קואליציה ואופוזיציה מזכיר תחרות ספורט או מאבק. חברי כנסת אחרי מאבק פומבי הולכים לשתות ולאכול יחד. ניתן לזהות מבנה משחקי במערכת המשפט: קטיגור, סניגור, לבוש המתאים לעולם המשפט. מוקצב זמן לדברים, מבנה המשחק נמצא גם בגזר הדין. קטיגור וסניגור שהתקוטטו הולכים בהפסקה לשתות ביחד, זה לא אישי. זה רק משחק, האומנם? תוצאות המשחק הן גורליות ומשפיעות. למשחק עצמו אין תוצאות מעבר למשחק. הגבולות הם לא לגמרי ברורים.
רפ אומר שלמשחק אין תוצאות מעבר לו, הוא התכלית של עצמו.
קיימים משחקים במקום ממוסד: באיצטדיון מתקיימים משחקי תחרותתיגור, בקזינו מתקיימים משחקי הימורגורל , בתיאטרון מתקיימים משחקי ה"כאילו",  בלונה פארק ובמגרש משחקים מתקיימים משחקי סחרור.
אנסה בעבודתי זו לבדוק מתי אנחנו זה באמת אנחנו, מהן המסכות החברתיות שאנו לובשים, מה הגבול בין משחק למציאות החיים.
אבדוק את השאלה: מי אנחנו באמת?