מבוא
ב-1932 הסתיים שלטון המנדט הבריטי בעיראק. אולם הארועים שלאחר קבלת העצמאות הראו, שלמעשה עיראק היתה רחוקה מלהיות עצמאית. הבריטים, באמצעות המעמד השולט, המשיכו להפעיל כוח וסמכות בענייניה של עיראק. החוזה האנגלו עיראקי מ-1930, שנכנס לתוקף עם סיום המנדט הבריטי, הוכתב על ידי הבריטים וגובה באופן גורף על ידי המונרכיה העיראקית. לפני 1932 ניטשו חילוקי הדעות לכאורה בין מי שהיו מעוניינים בשיתוף פעולה עם בריטניה לבין כאלו שדרשו יותר עצמאות לעיראק. אולם גם אחרי 1932
הוסיפו היחסים עם בריטניה להוות גורם מחלוקת משמעותי. עם מותו של המלך פייצל ב-1933 איבדה עיראק דמות חשובה שהיתה לה היכולת לכוון ולשלוט בגורלה של המדינה, ונכנסה לתקופה ארוכה של אי יציבות בה יריבויות פנימיות וחולשות בתוך המשטר הובילו למשברים פוליטיים תכופים.
בערך מאמצע שנות השלושים שתי תופעות עיקריות מאפיינות את עיראק:
עליית הלאומנים וחוסר השקט הפוליטי האנטי-בריטי, שהתאפיין על ידי אוריינטציה פאן-ערביסטית בקרב המעמד הבינוני המודרני והאפנדיה, והטרנספורמציה של אי-שקט זה לאלמנט מרכזי בזירה הפוליטית.
הפיכות הקצינים וחיזוק מעמדם של קציני הצבא בפוליטיקה העיראקית.
עבודה זו עוסקת באפיזודה קצרה בתולדות ימי עיראק – מלחמת שלושים הימים שהתרחשה בתקופת כהונתו של רשיד עלי אל-כילאני, או כפי שהירשוביץ מתייחס אליה – המרד נגד הבריטים, ותנסה לבדוק את הסיבות לכשלונה. אולם, לא ניתן להפריד בין המרד לקונטקסט ההיסטורי ולאירועים שהובילו אליו. לפיכך, חלק ניכר מהעבודה יעסוק בתהליכים ובארועים הן הפנימיים בעיראק והן החיצוניים, שיחד היוו את הגורמים שהובילו לפריצת מלחמת שלושים הימים.