הורות הינה מהות בעלת פנים רבות. הספרות המחקרית בתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקלינית התייחסו אליה בעיקר כאל תפקיד המקיים את מוסד המשפחה ובייחוד את הסוציאליזציה של ילדים. תשומת לב ניתנה להורות כשלב אחד מתוך השלבים בהתפתחות האדם. מדובר בשרשרת עשירה של חוויות משמעותיות המשתנות ומעצבות את עולם המבוגר. להורות כתפקיד מספר אפיונים המייחדים אותו מכל התפקידים האחרים שהוא ממלא בבגרותו, אחד המאפיינים הבולטים בתפקיד זה הוא היותו מבוסס על קשר בין אישי בעל אופי מיוחד באינטנסיביות שבו. קשר זה מאופיין על ידי מחויבות, אחריות, טיפוח רגשי (Nurturing) ומעשי, המחייבים השקעה מרובה שאינה מוגבלת בזמן ומקום. ההפנמה המוראלית החזקה של חשיבות התפקיד והציפיות החברתיות ממנו, אינם מאפשרים להורים זכויות הפוגה, שחיקה או שמא ויתור על אחריות זו. ערכו של ההורה נקבע במידה רבה, בעיני אחרים ובעיני עצמו על פי התמסרותו ועל פי מידה ההצלחה שלו או שלה, כפי שמשתקפת באמצעות ההישגים והסתגלות ילדיו. הציפיות מהתפקיד ההורי נצבעות על ידי המסרים התרבותיים והתקשורתיים. אלה מציירים פעמים רבות יחסים הרמוניים בין הורים לילדים תוך פישוט מורכבות תפקיד ההורה (כהן, 2007).
            אימהות אף היא מושפעת ממסרים תרבותיים וחברתיים. המושג "אהבת אם" הינו מושג אקסיומטי. בתודעה הקולקטיבית המערבית טבוע מוסד האמהות כסמל הבלתי מעורער להגנת העולל. לעיתים משולה האם ללביאה לוחמת ובהקשר הישראלי ניתן לציין את המושג השחוק "אמא פולניה" וכן את הביטוי " "Jewish mother העולמי  המתארים את אלה  שילדן חשוב להן גם מחייהן עצמן. Douglas & Michaels (2004) התייחסו בספרן, "המיתוס האימהי", לתופעה הקיימת בתרבות המערבית כי נשים נאלצות להתמודד עם הדימוי הרומנטי והאולטימטיבי של האם המושלמת, זו התמודדות הטומנת בחובה מסר המועבר לאישה כי אישה אמיתית ואידיאלית היא אם ללא תנאי. מדובר באהבה אימהית כאהבה ללא תנאי ומשמעותה היא חוסר אגואיזם באופן קיצוני. Rich (1997) העלתה כי האם נתפסת כאדם ללא זהות נוספת מלבד היותה אם, היא אדם המוצא את סיפוקו העמוק משהייה עם ילדים קטנים ומכך שהיא מכווננת לצרכי האחרים. בנוסף, היא מעלה כי דימוי זה אינו מעוגן במציאות, ולמעשה אין אימהות כאלה. אין נשים מקריבות כל כך שאהבתן היא אוטומטית וטוטאלית.
טענתה היא כי מדובר בהבניה חברתית שנועדה, כמו המצאות תרבותיות רבות אחרות, לדכא נשים.
            הבניות חברתיות של אם "טובה", "רעה" ו"נורמטיבית" מהוות מעין "שדה מוקשים מוראלי" שעשוי להשפיע על הענקה של האם לתינוקה ועל אינטראקציות בין האם לתינוק. פרקטיקת הנתינה האימהית הראשונה היא ההנקה אשר למעשה הפכה כיום למבחן על לאימהות מושלמת. ההנקה היא לא רק משימה טכנית ופרקטית אלא מהווה חלק חשוב במעבר לאימהות, בקשר בין האם לתינוק ובהתנסות היום יומית של האם עם תינוקה (Marshall , Godfrey & Renfrew, 2007).
            המנטרה הקלאסית  "breast is best" (Stanway & Stanway ,
1 978
מתוך Murphy, 1999)            הינה דומיננטית בקונטקסט ההחלטה של האם כיצד להאכיל את תינוקה וכן כיצד היא מגנה על החלטה זו. יתרונות ההנקה והמשמעויות הטמונות בה עבור התינוק והאם כאחד, בוססו היטב על ידי מומחים ואנשי מקצוע בתחומי הבריאות וכן האמונה בעליונות ההנקה נפוצה וידועה היטב בקרב האוכלוסיות השונות. כוונה המושמעת בדבר אי הנקה עלולה לסכן את הסטאטוס המוסרי של אישה בהיריון. באמצעות ההחלטה להשתמש במזון פורמולה, האישה חושפת עצמה להאשמה בדבר היותה "אם גרועה" אשר שמה את צרכיה שלה, העדפותיה או את נוחותה לפני רווחת תינוקה. בניגוד לכך, "האם הטובה" היא זו השמה את סדר העדיפויות של תינוקה לפני זה שלה, גם כאשר הדבר גורם לחוסר נוחות ומתח.
            בשיח הרפואי והציבורי העכשווי ההנחה היא שהנקה היא בעלת סטאטוס מוראלי ובלתי נפרדת מהקונספציה של להיום אם טובה. פרקטיקת ההנקה הינה לא רק לפגוש את הצרכים התזונתיים של התינוק, ההנקה ספגה משמעויות והשלכות חברתיות, רגשיות, מיניות ותרבותיות עבור אימהות על כן הדיון בהנקה במסגרת העבודה הנוכחית יכלול קונטקסט חברתי ופרסונאלי גם יחד. המחקר הנוכחי יתמקד בקשר שבין הנקה ודימוי עצמי אימהי. להנקה כפרקטיקת נתינה אימהית יש חשיבות מכרעת להתפתחות דימוי עצמי אימהי ראוי, כך למעשה ישנה האפשרות שיתפתח דימוי עצמי אימהי שלילי לאם לא מניקה מכורח השפעות חברתיות ותרבותיות אותן הפנימה לאורך חייה כאישה. המחקר הנוכחי ינסה לעמוד על השפעת ההנקה על הדימוי העצמי האימהי.