היחסים בין אתיופיה ומצרים על רקע סוגיית הנילוס הכחול

מקצוע
מילות מפתח , , , , , , , ,
שנת הגשה 2015
מספר מילים 5688

תקציר העבודה

היחסים בין אתיופיה ומצרים על רקע סוגיית הנילוס הכחול ינואר
2 0משפטים תוכן העניינים
מבוא. 3
הנילוס ומימיו 5
אתיופיה הנוצרית.. 6
אתיופיה והאסלאם. 9
יחסי אתיופיה – מצרים במאה ה-20 על רקע הלאומיות הערבית.. 13
הסכסוך בין מצרים לאתיופיה בנושא מי הנילוס הכחול. 18
דיון וסיכום. 19
ביבליוגרפיה. 21
מבוא
עבודה זאת עוסקת בנושא היחסים בין אתיופיה ומצרים על רקע סוגיית הנילוס הכחול. העבודה כוללת סקירה היסטורית ומדינית ומשלבת מספר רב של מקורות מחקריים.
אספקת המים למצרים מן הנילוס הוא חלק אינטגראלי מביטחונה הלאומי של מצרים. הנילוס אינו רק הסמל הנצחי של מצרים לאורך אלפי שנות קיומה, אלה עיקר החיים שלה. מצרים הינה מדינה מדברית, המשכו של מדבר סהרה. רק הנילוס העניק למצרים את האפשרות לפתח חיי קבע וזאת על ארבעה אחוזים משטחה שהם עמק הנילוס. 99% מתושבי מצרים (כיום כ-80 מיליון) מצטופפים בעמק הצר הזה ושואבים מן הנילוס את המים לכל צרכיהם. הנילוס מספק למצרים 85% מצרכיה במים. משמעות צמצום מכסת המים הוא אסון.
"הסכם" עליו הכריזו הבריטים ב-1929, ושאותו מחזרו המצרים והסודנים ב-1959, קבע כי כל מימי הנהר שייכים למצרים ולסודן, מאחר ש יש להן "זכויות היסטוריות" בלעדיות עליו. אולם במרחב הפרוץ למעשה של הסדרי חלוקת מי נהרות קיים גם עיקרון אחר – "חלוקה צודקת" (equitable share). אתיופיה ועמה מדינות נוספות באגן הנילוס העלו טיעון זה במסגרת דיפלומטית שנוסדה כדי לדון בסוגיה -ב 1999. אולם עד כה לא הסכימו המצרים להיפרד מטיעונם כי מימי הנהר – להם ורק להם.
תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסתה של מצרים תהיה
4 8 מיליארד וזו של סודאן 4 מיליארד. בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בתוקף ההסכם מחזיקה מצרים באופן קבוע משלחת גדולה של מהנדסים ליד אגם ויקטוריה באוגנדה, שהוא אחד ממקורות הנילוס (המקור השני הוא אגם טאנה באתיופיה). משלחת זו מפקחת על הפעילות של מדינות האזור סביב מקורות הנילוס.
בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55,5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18,5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר. בנוסף הוסכם, כי יבנה הסכר הגדול באסואן, המאפשר למצרים ולסודאן אגירת מים ושימוש בהם לאורך השנה להשקיית שדותיהם .
בשנות התשעים אמר בוטרוס בוטרוס ראלי, לשעבר שר החוץ של מצרים ומזכ"ל האו"ם, כי המלחמה הבאה באזור תפרוץ על רקע המחסור במים. כפי שהדברים נראים כיום, יתכן שנבואתו, או ראייתו מרחיקת הלכת, עלולה להתממש, אם כי כל הצדדים יעשו בוודאי את כל האפשר למנוע מצב קטסטרופלי כזה. מכל פנים, המלחמה לשליטה במי הנילוס בין מצרים לארצות אפריקה השוכנות במעלה הנילוס נמצאת בעיצומה ובשלב זה שום צד אינו מוכן לוותר.
בסוף מאי 2013 הכריזה אתיופיה על הטיית מי הנילוס הכחול במסגרת פרויקט סכר הרנסנס, לצורך הפקת אנרגיה חשמלית, שפירושה פגיעה במכסת מי הנילוס של מצרים.
בעוד סודאן תומכת בבניית הסכר. בעקבות כישלון השיחות האחרונות באדיס אבבה, אמרו מקורות מצריים בכירים כי מצרים תסלים את צעדיה נגד אתיופיה בדרכים ש"איש לא יצפה" להן, אך לא פרטו מהן.   הנילוס ומימיו הנילוס הגדול מורכב משני נהרות קטנים יותר, הנילוס הכחול והנילוס הלבן. הנילוס הכחול  מתחיל בימת טאנה שבאתיופיה, וזורם בחוזק רב בקיץ, תוצאה של גשמי המונסון הגורמים לנילוס לעלות על גדותיו בכול קיץ ולגרימת נזקים עצומים למצרים שמצדה פתרה את הבעיה ע"י בניית סכר אסואן.  הנילוס הלבן מתחיל בימת ויקטוריה, והוא זורם בקצב קבוע. הנילוס הכחול והלבן מתאחדים לנילוס המאוחד בחרטום בירת סודן. משם זורם דרך מצרים עד הים התיכון. הנילוס הכחול  מתחיל את זרימתו באתיופיה בגובה של 2,750 מטר  כנהר "אבָאי הקטן", נופל לתוך אגם טאנה ויוצא ממנו כ"נהר אבאי". הנילוס הכחול מספק 70% מכמות המים לנילוס. העובדה שרוב המים של מצרים מגיעים מאתיופיה עמדה בבסיס היחסים עם המצרים .  ההשערה שקיסרי אתיופיה יכולים לעצור את זרימת מי הנילוס ולהמית את המצרים בצמא הייתה מרכיב מרכזי במרקם היחסים בין שתי המדינות מכיוון שהמצרים הגדירו את עצמם באמצעות הנילוס כי הנילוס סימן עבורם חיים ונתן מים לשדותיהם . ‎ הבריטים כבשו את מצרים בשנת 1882 ויותר מאוחר את סודן כך שרוב הנילוס העליון היה בשליטתה בשנת 1898. חוקרים ומומחי מים בריטים שונים, בחסות מצרים או סודאן הציעו…