החסמים החברתיים והמשפטיים למיצוי זכויות של ניצולי שואה וכיצד ניתן לגשר עליהם

מוסד לימוד
מקצוע
מילות מפתח
שנת הגשה 2008
מספר מילים 3725
מספר מקורות 36

תקציר העבודה

כיום במדינת ישראל קיימים חוקים ופסיקות שונות שמכוונות להגנת זכויות ניצולי השואה כגון חוק נכי רדיפות הנאצים, וע"א מרלן שכטר.
עם זאת, למרות קיומם של חוקים ופסקי דין אלו עדיין אין חפיפה בין הזכאים לזכויות ובין הנהנים מהן בפועל. דוגמה לכך ניתן לראות בדברי השופטת בדימוס דליה דורנר, כי למרות שמדינת ישראל  מחזיקה בכספי פיצויים בסך 61.5
מיליארד ₪, שניתנו מגרמניה במסגרת הסכם השילומים, בפועל, ישראל העבירה לניצולים רק
3 8 מיליארד ₪. גל  מציין כי בעיית אי מיצוי זכויות היא תופעה שקיימת במדינות רווחה בעיקר כאשר הקצבאות ניתנות בהתניות ואינן אוניברסאליות. כך הן הקצבאות לניצולי השואה. כביכול, זו תופעה מצערת שהמחוקק לא התכוון לה. האומנם? ממצאי דו"ח דורנר מעידים על כך שבמדינת ישראל אין מאגר ידע שמאגד בתוכו את כל הניצולים. לדעת צבי איזיקוביץ', ממחברי הדו"ח, הייתה "יד מכוונת" לכך משום שחוסר הידע הזה חוסך למדינה כסף רב. כמו כן, כל עיכוב באיתור אוכלוסיית הזכאים מצמצמת אותה בשל תוחלת החיים של הניצולים וגילם המבוגר:
כיום בישראל חיים כ 50 אלף ניצולים. לעומת זאת, עם הקמת המדינה ועד שנות ה 60 הגיעו לישראל כ 439 אלף ניצולים. כ-118 אלף ניצולים הגיעו בשנות ה-60. כיום, נותרו בחיים לממש את זכויותיהם רק מי שהיה ילד בתקופת השואה. לא ניתן להפריד בין הסיבות השונות שמנעו ועדיין מונעות מן הניצולים לממש זכויותיהם. יש לזכור שההחלטה אם לפנות או לאו תלויה בשילוב של כמה גורמים, בחלקם כנראה לא מודעים, ההחלטה גם משתנה באופן סובייקטיבי בין אדם לאדם, אך לצורך הדיון התיאורטי נפריד באופן  מלאכותי בין הגורמים.