■ יש הבדלים ניכרים בין הרשויות בשימוש במצלמות המעקב, בהגדרת הנהלים בנושא ובהיבטים מהותיים נוספים של הסוגיה, למשל זמן שמירת המידע והעילה להתקנת המצלמות. אף שברוב המקרים יש מעורבות של משטרת ישראל בנושא, ההתנהלות היא מקומית ואיננה מבוססת על כללים וסטנדרטים ברורים. בחלק ניכר מן המקרים לא נקבעו הנחיות או תקנות ברורות המסדירות את דפוסי ההפעלה של המצלמות בכלל, ואת נושא שמירת הפרטיות בפרט, טרם התקנת המצלמות.

■ התוכנית "עיר ללא אלימות", הפועלת בכ-86 רשויות מקומיות, מקדמת את השימוש במצלמות מעקב.

■ על -פי המשרד לביטחון פנים, "העילה והמניע להתקנת מצלמות במרחב הציבורי במסגרת התוכנית ׳עיר ללא אלימות׳ היא מניעת אלימות וונדליזם והבטחת הביטחון האישי של התושבים, תוך מניעה, הרתעה ויצירת יכולת תגובה בזמן אמת כתגובה על אירוע אלימות. הנחת העבודה היא כי פריסת אמצעים טכנולוגיים במרחב הציבורי תסייע במניעתם של מעשי אלימות וונדליזם על דרך ההרתעה" (ההדגשות, כאן ולהלן, אינן במקור).

■ להערכת המשרד לביטחון פנים, עלות הקמתו של כל מוקד מצלמות היא כחצי מיליון ש׳׳ח, ופריסתם של אמצעי תצפית (מצלמות וכו׳( כרוכה בעלות של מאות אלפי שקלים נוספים.

■ אף שכבר מופעלות מצלמות במרחב הציבורי ב-11 רשויות מקומיות, כחלק מפרויקט ״עיר ללא אלימות״ שבאחריות המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים טרם סיים את בחינת סוגיית הסדרת השימוש במצלמות במרחב הציבורי.

■ על-פי סגנית הסנגורית הציבורית, ״השימוש במצלמות מעורר שאלות משפטיות כבדות משקל, שעניינן: הפגיעה החוקתית בפרטיותם של אלפי אזרחים; מהן התכליות המצדיקות את הפגיעה בפרטיות; סמכות הרשויות המקומיות לרשת את המרחב העירוני הציבורי במצלמות; חלוקת האחריות הראויה בין המשטרה לרשויות המקומיות על הפעלת המצלמות והשימוש בחומר המצולם; הצורך בהסדרה משפטית של הסוגיה בכללותה, תוך קביעת אמות מידה ברורות ואחידות בדבר מיקום ומספר המצלמות, אופן התיעוד, אבטחת המידע, שמירת המידע ומחיקתו, אמצעי שילוט ויידוע לציבור, זהות הגורמים הצופים במידע והכשרתם המתאימה, מנגנוני העברת המידע לגוף אחר, הטלת סנקציות בגין שימוש לרעה ועוד״.

■ בנייר עמדה של הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע נכתב בין השאר:

קיימת בעיה מיוחדת בהצבת מצלמות מעקב ברשות הרבים בשל הקושי בהשגת הסכמת המצולמים הפוטנציאלים לפגיעה בפרטיותם הגלומה בהפעלת המצלמה.