האימפריה העותמנית הייתה מגוונת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית והדת השולטת בה הייתה דת האיסלם. האימפריה לא הייתה מזוהה עם עצם היותה טורקית אלא מוסלמית, הזהות הלאומית קיבלה ביטוי רק בסוף המאה ה-19. באימפריה העותמנית חיות קבוצות לאומיות דתיות שונות כמו היהודים, הארמנים והיוונים הם היו כמיעוט אתני-דתי וכקהילות לא מוסלמיות הם נחשבו לאזרחים סוג ב' והיו נתונים לאפליה רשמית. באימפריה העותמנית הונהגה שיטת המילת אשר פירושה קילה דתית – פוליטית שהוגדרה עפ"י דתה. כל מילת ניהל באופן עצמאי  את אורח חיי הקהילה עפ"י מצוות דתם וחוקיה ובלבד שאלה לא יתנגשו עם החוקים והאינטרסים במדינה. בתמורה למידה זו של חופש דתי ואוטונומיה קהילתית התחייבו הקהילות להיות נאמנות למדינה וקיבלו את  כלל המגבלות וההגבלות של מעמדם כבני חסות. עצם היותם כאזרחים סוג ב' נאסר עליהם לשאת נשק, לתת עדות בבית משפט, הם נדרשו לשאת סימני זיהוי, נדרשו לשלם יותר מיסים ועוד. המערכת העותמנית הייתה סובלנית כלפיי כל מילת , אומנם לא היה שיוויון זכויות אך לא הייתה אפליה. המערכת הייתה יציבה וכלל המילל לא נרדפו ע"י המדינה. במאה ה-19 מצבה של האימפריה העותמנית מתערער, הפער בין מצבה של האימפריה העותמנית לביו מעצמות המערב מתחדד. האימפריה העותמנית לא עברה תהליך דמוקריזיציה, המהפכה התעשייתית כמעט ופסחה על האימפריה ונוצר מצב בו האימפריה לא מגדילה את שטחה והופכת לאימפריה שחרדה לשטחה. בתוך כך, מתחילה באירופה התעוררות לאומי , רצון של כל העם להגדיר את עצמו ובניהם קהילות עמי הבלקן.
האימפריה העותמנית לא תומכת בהתעוררות זו ולא מעוניינת בה ולכן היא מפעילה אלימות כלפיי תנועות לאומיות. קהילות הבלקן זוכות לתמיכה ממעצמות המערב אשר יש להן אינטרס לזרז את קריסת האימפריה על מנת ליצור רצף טריטוריאלי.
במחצית השנייה של המאה ה-19 במקביל להתעוררות הלאומית גם לקהילה הארמנית מתגבשת תנועה לאומית. בשלב זה עדיין מוקדם לומר כי הם מעוניינים בשטח ועצמאות אלא הם מעוניינים בשוויון זכויות ואוטונומיה. בראשית המאה ה-20 במקביל להתפוררות האימפריה העותמנית מתגבשת תנועה לאומית טורקית הידועה בשם "הטורקים הצעירים", זוהי תנועה לאומנית תורכית אשר מטרתה הייתה להדיח את הסולטן מהשלטון ולהקים מדינת לאום חילונית כלומר, לשנות באופן מהותי את המבנה הפוליטי של האימפריה העותמנית. בשלב זה הזהות הלאומית היא הרלוונטית ולא הזהות הדתית. הטורקים הצעירים חוברים לארמנים ויחד הם מפילים את הסולטן. בעקבות מהלך זה הארמנים הופכים לשווי זכויות והם כבר לא נחשבים לאזרחים סוג ב' ה"טורקים הצעירים" נמצאים בבעיה מצד אחד הם מבקשים עצמאות לאומית ומנגד הטורקים נלחמים אחד נגד השני. הם מבקשים ליצור רגיעה , לזכות בתמיכה ולקבל הכרה כתנועה מקובלת ורלוונטית לשלטון דבר אשר אפשרי ע"י הפיכת הארמנים ל"שעיר לעזאזל". הארמנים הופכים להיות כנשק פוליטי. הטורקים הצעירים שאפו להגשים חזון לאומי שהתבטא בהשתלטות טורקיה ומי שמהווה להם בעיה לאומית וטריטוריאלית אלה הם תושביה הארמנים. הארמנים, בעלי שאיפות לאומיות גם הם, אשר ביצעו כבר בעבר פעולות כנגד הממשל הטורקי ומזוהים כתומכים בבריה"מ מוצגים כגורם שיש לסלקו מהדרך. בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל 19משפטים פרצה משטרת איסטנבול אל כ- 230 בתי המשפחות הארמניות הנכבדות בעיר ביניהם מנהיגים ארמנים – סופרים , עורכי דין, פוליטיקאים הם מוצעים מבתיהם, נעצרים חלקם מגורשים וחלקם נרצחים. הטרקים חיסלו ראשית את ההנהגה הארמנית ובך החלישו את הקהילה הארמנית. ישנה מדיניות ברורה של החלשה. ה-24 באפריל מסמל בעיני הארמנים את תחילת הג'נוסייד והוא נקבע ליום השנתי לג'נוסייד הארמני. במהלך 19משפטים הוציאה הממשלה הוראה על גירוש האוכלוסייה הלא טורקית היושבת בטורקיה אומנם לא הייתה הוראה של ממש לגירוש הארמנים אך הכוונה הייתה ברורה כי מדובר בארמנים. ביצוע הגירוש הוטל על המשטרה וע"י ארגון שהוקם במיוחד לשם משימה זו בשם chette. הארגון היה ארגון כמו- צבאי שאליו גויסו פושעים ואסירים ששוחררו במיוחד מבץי הסוהר לכך.
הארגון קיבל נשק והכרה כאילו הגדרתו הינה כמו של ארגון צבאי על כל המשתמע על כך, אך צבא באשר הוא אינו אמור לרצוח אזרחים ולהיות שותף לכך ולכן מוקם גוף כזה אשר השלטון יכול להתנער ממנו, להפריד אותו מהממשל.