עיוותי דין בהליך הפלילי - חוק זכויות נפגעי עבירה

“ועתה אחותי החרישי,” כך ציווה אבשלום על תמר לאחר שנאנסה על ידי אחיהם אמנון )שמואל ב,’י”ג א-‘כג’.( קוד השתיקה וההשתקה של נפגעות תקיפה מינית הינו עתיק יומין ונמשך לאורך שנות דור עד ימינו אנו. בעוד המסורת המשפטית והחקיקה יצרו מנגנונים של התנהגות הוגנת כלפי חשוד או נאשם, התפישה של התנהלות דומה כלפי הקורבן הינה חדשנית ובחיתוליה .
בעבודה זו אעסוק בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס”א 2001 וכן בבחינת מימוש זכויות נפגעי עבירה בהליך הפלילי. כמו כן, אתמקד ואעסוק בשאלה כיצד באות לידי ביטוי זכויות של נפגעות תקיפה מינית לאור ההוראות האופרטיביות של חוק זכויות נפגעי עבירה תשס”א-2001. המפגש עם נפגעי עבירה הוא קשה. נפגעי העבירה מציבים מולנו מראה שדרכה נשקפת אלינו בבואתה המכוערת של החברה ומעוררים שורה של חרדות קיומיות : מה זה אומר עלינו כחברה? באיזו מידה אנו תורמים לזוועות האלו או מאפשרים אותן? עד כמה הקיום הבטוח שלנו בעולם הוא שברירי? בחברה המודרנית המעשה הפלילי נתפס כפגיעה במרקם החברתי, ולפיכך, הופקע הטיפול בפגיעה מידי הקורבן, כאשר המדינה לוקחת בעלות על ההליך והופכת לצד ישיר כתובעת המגנה על האינטרס הציבורי אל מול המבצע. תוצאות השיטה האדברסרית הנהוגה גם בישראל, כלפי נפגע העבירה הינן מחד, מסר מיטיב וערכי של העצמה והגנה על ידי נטילת האחריות לניהול המאבק להענשת הפוגע. מאידך, נדחק הנפגע עד כדי הפיכתו לכלי ראייתי בידי מערכת אכיפת החוק, תוך התעלמות מצרכיו, מהחשיבות להשתתפותו בהליך ומהמחיר שגובה המפגש עם מערכת אכיפת החוק. ביקורת המתייחסת למהות ההליך האדברסרי, שעניינו הענשת האחראי בלבד, הביאה לשינוי במדינות רבות. התוצאה הינה ההכרה שצדק לא יכול להיעשות במלואו מבלי שקולו של הקורבן ישמע, ולפיכך תורות משפט שונות הציעו מענים שונים על מנת להביא לשיתוף מסוים של קורבן עבירה בהליך הפלילי. ההכרה כי קורבן הינו בעל זכויות שיש להתחשב בהן בהליך הפלילי, הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח המשפטי, ואין עליה ערעור. יחד עם זאת, אופן ומידת יישום שיתופו של הקורבן ומימוש זכויותיו בהליך, הם בגדר שטח הפקר משפטי, ולפיכך הדיון בנושא עדיין לא תם. בישראל, נחקק בעקבות המגמה בעולם המכירה בזכויות הקורבן, חוק זכויות נפגעי עבירה (תשס”א-2001) שמטרתו לאפשר שילוב לנפגעי עבירה בהליך הפלילי, תוך איזון משולש בין זכויות הנפגעים, לזכויות הנאשם ולמציאות הארגונית של מערכת אכיפת החוק. בחינה של פרשנות החוק על ידי בית המשפט והתפיסות הנורמטיביות שהיא משקפת, מלמדת על שינוי במעמדם של נפגעי עבירה. כך למשל קובעת השופטת רוטלוי ) תפ”ח )ת”א, (1039/05 מדינת ישראל נ. פלוני( “המאשימה איננה מייצגת את נפגעות העבירה ואינה יכולה לדבר בשמן כשמתגלה ניגוד אינטרסים. הפטרנליזם המופגן מצד המאשימה כלפי הקורבנות איננו ראוי ואינו מתיישב עם חוק זכויות נפגעי עבירה, שבא לתת לנפגעים מעמד עצמאי מתוך מגמה להעצים ולתת להם ניראות )גם אם אינם נראים( בתוך ההליך המשפטי.” מכאן, יש לראות בנפגע גורם נוסף, מובחן בקולו ובאינטרסים שלו, שהינו בעל מעמד ייחודי בהליך הפלילי שמתנהל בין המדינה לפוגע.
קורמן (2007) סוברת כי העתקת השיח מהמוקד הקטגורי ערטילאי של מעשה העבירה כפגיעה בערך החברתי מול המדינה כנפגעת, למוקד של הנאשם הספציפי, על מכלול נסיבות חייו אל מול הנפגעת כמגלמת באופן פרטני את הפגיעה בערך החברתי, פותחת פתח רחב יותר לשימוש בטרמינולוגיה של זכויות. היקף הזכויות, האיזון ביניהן לבין זכויות הנאשם ומקומו של נפגע העבירה משתנים ומעוצבים בפסיקה המתפתחת. בחינת שינוי מאזן הכוחות, אופן יישומו והשפעתו על כל המעורבים בהליך עומדים בבסיס עבודה זו.