*עבודת סמינר על מעקבי השב"כ שהפעילה מדינת ישראל בקורונה, משלבת בין תחום המשפטים והתקשורת (הכותבת עו"ד). עובדה בהמשך למאמר אקדמי*
הזכות לפרטיות בעשורים האחרונים נמצאת תחת מתקפה קשה. הן גורמים ציבוריים והן גורמים מסחריים מסתמכים על מידע אישי של פרטים שנאסף, נאגר, נשמר, מנותח ומשמש לצרכים רבים, אישיים וקולקטיבים. אל תוך המציאות הזו התפרצה בסוף שנת 2019 מגפת הקורונה, אשר הובילה למצב חירום עולמי ולמשבר בריאותי קשה. המאבק במחלה היווה במקרים רבים הצדקה לנקיטת צעדים דרסטיים שפגעו קשות בחירויות בסיסיות ובזכויות יסוד, וביניהן הזכות לפרטיות. ההנהגה בישראל בחרה להתמודד עם הקורונה בדרך שונה מזו בה בחרו מדינות דמוקרטיות ברחבי העולם. בהנהגת ראש ממשלת ישראל, הפעילה ממשלת ישראל את שירותי הבטחון והורתה להשתמש בכלים טכנולוגים שפותחו במקור למלחמה בטרור למעקב אחרי אזרחים באמצעות איכון הטלפונים שלהם. פרסום ההחלטה הציב את הדיון בסוגיית הפרטיות בקדמת הבמה, ועורר ויכוח תקשורתי, ציבורי ופוליטי ער באשר ליתרונות ולחסרונות של השימוש בכלים ביטחוניים הפוגעים קשות בזכות לפרטיות.

המחקר הנוכחי בחן את השיח הציבורי בישראל בסוגיות אלה הקשורות לפרטיות ומעקב כפי שהוא השתקף במדיה החברתית, תוך התמקדות בשיח שמבטא התנגדות לאמצעים שמפעילה המדינה כחלק מהמאבק בנגיף הקורונה, ובראשם מעקבי השב"כ אחר האזרחים. המחקר מצא כי הציבור הישראלי תופס את זכותו לפרטיות בצורה רחבה ורואה בה זכות משמעותית וחשובה שיש להגן עליה. בהמשך לכך, נמצא כי הציבור בישראל מביע התנגדות חריפה ביחס לחדירה לפרטיותו שעולה מאיכוני השב"כ, לצד התנגדות כללית לפגיעה בזכויותיו האזרחיות אשר מתרחשת במהלך הקורונה בידי המדינה ושלוחותיה. התנגדות זו מתבטאת הן במחאה אישית של הכותבים והן בקריאה מצד הכותבים למחאה ציבורית מקיפה, והיא מהווה חלק ממגמה גדולה יותר של התנגדות פוליטית ביחס לאופן שבו הנהגת המדינה – ובפרט העומד בראשה, מנהלים את המשבר ומתנהלים במסגרתו.