נושא המחקר: חוויותיהן של נשים מהגרות מאתיופיה את אלימות מצד בן זוגן.

רציונל:
יהודי אתיופיה עלו לישראל במרבית שנות קיומה, אך עלייתם לא זכתה לתמיכה ממשית ממדינת ישראל עד לאישורו של הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף, לכשרותם כיהודים בשנת 1973. משנות החמישים עד שנת 1977 עלו בודדים, ומשנת 1977 עלו כששת אלפים יהודים באופן לא מאורגן. הרב עובדיה יוסף קבע כי יש להצילם, אך גם קבע כי העדה תהיה חייבת לעבור בישראל גיור שהוגדר על ידיו "כחידוש הברית" בין יהודי אתיופיה לבין שאר יהודי העולם ולא כגיור של ממש. מספר שנים אחר כך, צירף הרב הראשי האשכנזי דאז, הרב שלמה גורן את הסכמתו לפסיקתו של הרב יוסף. בשנים 1985-1984 גרמו מלחמות האזרחים, בצורת ורעב וגיוס חובה של צעירים על ידי השלטון המרקסיסטי שעלה בשנת 1974, לאתיופים יהודים ולא יהודים לברוח לסודן. היהודים החלו לעבור לסודן כבר בשנת 1977, ובשנת 1982 העזיבה שלהם הפכה להמונית בשל הבצורת והלחימה באזור גונדר במהלך הדרך שעשו לסודן מתו 4,000 איש. מלבד השפעת הסדר הפוליטי והחברתי (מלחמות אזרחים, רעב וגיוס חובה), נמצאו עוד שלושה גורמי משיכה אשר היוו המניעים המרכזיים לעלייתם של יהודי אתיופיה לישראל: ראשית, גורמי משיכה דתיים ולאומיים- כלומר הזיקה ליהדות היווה מניע מרכזי לעלייה לישראל; שנית, סיבות משפחתיות, שעיקרן הצטרפות למשפחה הגרעינית וזאת, בעקבות עלייה מוקדמת של חלק מבני המשפחה לישראל; שלישית, מניעים כלכליים, אשר הדגישו את הרצון לשפר את נמצב הכלכלי ולזכות בחיים טובים יותר בישראל (תלמי-כהן, 2012).
עם הגירתה של הקהילה האתיופית לישראל חלו שינויים במבנה המשפחה, בארגון הכלכלי שלה וביחסי הזוגיות ובמעמד האישה, על רקע הקשיים הכרוכים בהגירה, אלה השפיעו במידה רבה על הקצנת של תופעת האלימות כלפי נשים.
ההסבר הראשון להסלמת האלימות עם ההגירה לישראל הוא התערערות המבנה המשפחתי המסורתי. העלייה ההדרגתית מאתיופיה לארץ ותנאי הדיור בישראל הביאו לכך שנוצרה הפרדה בין חלקי המשפחה ועמה נוצר ההכרח לבנות, לראשונה יחידה עצמאית של המשפחה הגרעינית (אדלשטיין, 2012). כך מצאו את עצמם הבעל והאישה במצב חדש להם, מתמודדים עם העול הכלכלי וכן עם השינויים התרבותיים ללא תמיכה של חברי המשפחה לה היו רגילים, דבר שהוסיף מתח רב להתנהלות המשפחתית.
ההסבר השני מתמקד בתפיסה הרווחת בקרב הקהילה האתיופית בישראל כי ה"מרווחיות הגדולות" של ההגירה הן הנשים ואילו הגברים הם אלו שנאלצו לשלם את המחיר, עקב עזיבת התרבות הפטריארכלית (אדלשטיין, 2012). אכן, נראה כי בעוד הנשים התחזקו, הבינו שיש להן זכות להתנגד לאלימות והחלו מפתחות עצמאות, הגברים ויתרו בעל כורחם על מעמדם הגבוה חברתית ועל השליטה הבלעדית במשפחותיהם. במקרים רבים הגברים לא הצליחו למצוא עבודה , כיוון שלעמת בני זוגן הם התקשו להשתלב בתרבות החדשה ואף ללמוד את השפה. מצב זה של אבטלה ושוליות
כלכלית, הוסיף למתח ולתחושת הדחק ולא פעם הוא מופנה כלפי בת הזוג באמצעות אלימות (קידר, 2012). עקב כך, חלו שינויים מהותיים בחלוקת התפקידים במשפחה, לעיתים עד כדי היפוך מוחלט, כאשר האישה הפכה למפרנסת והגבר נשאר בבית, חלקם אף פיתחו תלות מעשית ורגשית בבות הזוג (אדלשטיין, 2012). בנוסף, התהליך הטבעי של היטמעות בחברה חדשה, אשר דרש מהמהגרים מאתיופיה להתרגל לשינוי ההיררכיה החברתית, זורז במידה ניכרת על ידי החברה הקולטת בישראל באופן בו התייחסה למהגרים. עצם העובדה שרוב דמויות הסמכות אשר פגשו המהגרים עם הגעתם אם זה במשרדים הממשלתיים או במרכזי קליטה-היו נשים, ערער משהו בתפיסות הבסיסיות על מיקומן של הנשים, ויותר מכך, גופים רבים בישראל עסקו בהעצמת נשים בקהילה האתיופית, בלי להיות מודעים להשלכות מרחיקות הלכת של התוכניות על מאזן הכוחות ובעקיפין גם על התגברות האלימות (קידר, 2012). תהליך זה נחווה אצל הגברים האתיופים כתהליך כואב של אובדן זהות, וכתוצאה מכך, רבים מהם חשו כי עליהם להחזיר לעצמם את כבודם ואת הזהות שאבדה, ועשו זאת בדרך היחידה אותה הכירו מארץ המוצא שלהם-באלימות (אדלשטיין, 2012).
ההסבר השלישי, להסלמת האלימות היא מחסור בגורמים מווסתים וממתנים של האלימות הזוגית. כאמור, המנגנונים המרכזיים להתמודדות עם אלימות כלפי נשים באתיופיה היו המנגנונים המסורתיים. כל אלו נעלמו כמעט לגמרי במעבר לישראל, בין היתר עקב השינויים שתוארו לעיל. הקייסים לא קיבלו אישור ותוקף לסמכותם הרבנית וכך גם השמגלוץ' איבדו מכוחם ומסמכותם עם המעבר לישראל, למשפחה המורחבת לא היה אפשר לפנות עקב מרחק פיזי, סוכת נידה לא קיימת בארץ, והמטבח הפך מקום שגברים יכולים ומוזמנים להיכנס אליו (אדלשטיין, 2012; אייל-עשהאל, 2012). במקום זאת, קיבלו הנשים האתיופיות מסר ברור מהחברה הישראלית להשתמש במנגנונים המקומיים, הכוללים בעיקר פנייה לרשויות החוק. אישה שפנתה למשטרה, למשל נתפסה כמפרה את קוד הכבוד, אשר כלל בתוכו גם קוד שתיקה, המגנה פרסום הקשיים המשפחתיים ברבים. מעשה כזה החריף את הרגשת חוסר האונים והמעילה באמון שחשו גברים אתיופים רבים (אדלשטיין, 2012; אייל- עשהאל, 2012).
ההסבר הרביעי להסלמת האלימות היא קנאה מינית של הגברים האתיופים לבנות זוגן. יציאתן של הנשים האתיופיות לשוק העבודה מפגיש אותן עם העולם המודרני. במצב בו הגבר נמצא בבית, מובטל וחסר כל כוח יוצר אצלו תסריטים בהם אשתו תעזוב אותו או תנאף בו עם גבר אחר-גבר טוב ממנו. קנאה כזו עלולה להתבטא באלימות כלפי בת הזוג וברצח. יתרה מכך, נכונותם של נשים אתיופיות לשים קץ ליחסים האינטימיים, תוך שהן עוזבות את בן זוגן מסמלת מבחינת הגבר את עיקר חולשתו ומהווה פגיעה בכבודו. הנטישה מזעזעת את עולמו של הגבר שמהווה גורם לחץ נוסף על מעמדו המוחלש.