לשון ותקשורת
יחידה 1- תקשורת ומשמעות באמצעות התקשורת אנו מעבירים מסרים. כדי לעשות זאת אנו צריכים מערכת של סימנים. בני אדם יוצרים מידי פעם סימנים חדשים ומשתמשים בהם בצירופים שונים. היחסים בין הסימנים לבין התכנים שהם מסמנים קובעים את טיבו של תהליך התקשורת ואת סיכויי הצלחתו. לשון היא מערכת של סימנים. המדע שחוקר את הסימנים ואת משמעותם נקרא "סמנטיקה". חקר הצלילים המשמעותיים לתקשורת (לא אפצ'י וכחכוח גרון).
משמעות המשפט- המשמעות בהקשר המסויים- נגזרת ממשמעות המילים- המשמעות הקבועה. "הכלב רדף אחרי החתול" "קר לי"- כשהחלון פתוח ואני אומרת זאת- זו משמעות מתוך הקשר- אני רומזת שיסגרו את החלון. כשאני בחוץ ויורד שלג, אני רק אומרת מה המצב שלי- משמעות מתוך מצב- המשמעות הקבועה. תחום הסמנטיקה עוסק במשמעות הקבועה, ותחום הפרגמנטיקה עוסק במשמעות מתוך הקשר. פרגמטיקה עוסקת בהשפעת ההקשר המסויים על המשתמע מהמשפט.
דינה נהגה לרוץ 2 ק"מ ביום. דינה כבר לא רצה 2 ק"מ ביום. זוהי פרגמטיקה.
חיבור בין שפה לתקשורת- מילים הן סמלים שמוסכמים על ידי כל הדוברים של אותה שפה ונועדו כדי לקיים תקשורת ולהעביר מסרים אחד לשני. "תקשורת" נגזרת מהמילה "קשר" והיא מצביעה על המשמעות הבסיסית של קיום קשר בין בני אדם. כדי להעביר מספרים יש צורך בהעברת סימנים- ציורים, איקונים, קולות, צלילים. בשפעה האנושית אנשים נותנים משמעויות כל הזמן לסימנים. מרכיבי תהליך התקשורת: 1. מוען- מעביר את המסר, יכול להיות יחיד או רבים (הפגנה למשל). 2. נמען- מקבל את המסר. אליו המסר מכוון. יכול להיות אדם אחד או ציבור גדול יותר (בתוכניות רדיו הנמען גדול ולא ידוע- תקשורת המונים (יכול להיות גם מישהו שקולט את המסר, אך לא אליו המסר כוון. הוא לא חלק מממרכיבי התקשורת). 3. מסר- תוכן התקשורת. יכול להיות מסר לא מכוון. 4. קוד- מערכת סימנים שבאמצעותה מעבירים את המסר- למשל- שפה, תנועת גוף, תמונות. המוען מניח שהנמען מבין ומכיר את הקוד. אם המוען משתמש בקוד שהנמען לא מכיר (שפה זרה למשל), לא מתרחשת תקשורת. 5. ערוץ, מדיום- הביטוי הפיזי שבאמצעותו מועבר המסר. ניתן לסווג את המדיום ל-3: *ערוץ כתוב- עיתון, ספר, כרזה כתובה. *ערוץ שמיעתי- טלפון, רדיו, מכשיר קשר. *ערוץ חזותי- דינמי- האדם הוא הערוץ. מדבר, גולש באינטרנט, צופה בטלווזיה. תחושתי-לגעת.

רעש- בתקשורת עלולה להיות התערבויות של יסודות מפריעים, המונעים קליטה מושלמת של הסימנים או פיענוח מושלם של המסר. זה ה"רעש". כל התערבות חיצונית שמפריעה לתקשורת, העלולה לעוות את הסימנים עד כדי כך שלא תהיה זהות בין סימני התקשורת שמשדר המוען לבין הסימנים שקולט הנמען– היא רעש. דרך להתמודד עם רעש, היא עודפוּת- מערכת תקשור יעילה מכילה סימנים עודפים במידה כזו שמקלה על הנמען להתגבר על רעש צפוי- המוען משתמש בסימנים רבים יותר מהמינימום הנדרש, כך שבמידה ויש רעש, הנמען יכול להעזר בהם כדי להבין את המסר אף על פי ההפרעה. דוגמא לכך היא בסגנון תמציתי וטלגרפי, שבהם התוכן מצומצם אך עדיין ניתן להבין את המשמעות. הצמצום במס' הסימנים שבמבע אינו גורר בעקבותיו צמצום של מידע. על פי "תורת האינפורציה", כמות המידע הטמונה בסימן כלשהו תלויה בשכיחות השימוש בו. ככל שהופעתו צפויה יותר, ערך המידע שלו קטן. אם המילה ניתנת לניבוי במידה מוחלטת, ערך המידע שלו הוא 0 (של, את). משוב: תגובה על העברת המסר. זה יכול להיות משוב טכני, שמאשר את קליטת המסר ("בקשתך נקלטה במערכת. נציג יחזור אליך בימים הקרובים") או משוב תוכני- משוב המשקף את עמדו של הנמען.
הסמיוטיקה והסימן \ דה סוסייר סמיוטיקה- חקר סמלים. כל מילה היא סימן. דה סוסיר הגה את הרעיון שהסימן הלשוני מורכב משני צדדים בלתי ניתנים להפרדה: הדימוי האקוסטי-הצלילי (המסמן) והמושג (המסומן). המסמן והמסומן כרוכים זה בזה ויחד הם יוצרים את הסימן הלשוני, אך היחס ביניהם הוא שרירותי. לא קיים קשר בין העצם או המושג ובין הכינוי שלו. המסמן הוא תיאור המילה- איך היא נכתבת ונשמעת- הצד הטכני של הסימן. צליל, אותיות גרפיות או תמונה, שרישומו נתפס לפחות באחד החושים של הנמען. הוא מדיד ואובייקטיבי ואי אפשר לפרש אותו בכמה דרכים. המסומן הוא המשמעות של המילה- האסוציאציות שהיא מעלה. לכל מילה יכולים להיות כמה מסומנים (כמה משמעויות). מה שנמצא בראש שלנו כשאנו שומעים את המילה או רואים את התמונה. סכמה. המסומן הוא סובייקטיבי- תלוי במשתנים פסיכולוגים ותלוי הקשר. סימן מתחלק לאינדקס או סימן מכוון. הסימנים המכוונים יכולים להיות שרירותיים או איקונים. הסימנים המכוונים הם מוסכמים. הסימנים המסמלים אובייקטים מתייחסים זה לזה, והמשמעות שלהם נקבעת מתוך השוואה לסימנים אחרים. ע"י העמדת מערכת הסימנים במרכז המחקר, דה סוסייר הביא להפסקה של המחקר ההסטורי שהיה מקובל עד אז, ולהתנתקות מהגישה שסברה שחפצים או תופעות בעולם מכונים בשמות זהים בכל השפות. לסימן 2 תכונות עיקריות: שרירותיות הסימן וקוויות המסמן: הקשר בין המסמן למסומן הוא שרירותי. לא חייב להיות קשר בין הצלילים לבין המשמעות, למעט מילים אונומטופאיות- מילים שנשמעות כמו מה שהן מייצגות. מאחר והמסמן הקולי מורכב מיסודות צלילים, הדרך היחידה לקלוט את המסמן או לשדר אותו היא בזה אחר זה. רצף הופעת הצלילים של מילה נעשה בצורה קווית, ומשום כך נהוג לדבר על האופי הלינארי של הלשון. אנו קוראים או אומרים את המילה בסדר לינארי.

המאמר של לכט- צ'ארלס פירס המאמר אומר שיש הבדל בין סימנים:
כל סימן מתחלק לשלושה חלקים: 1. אינדקס- סימן שלא נועד למטרת תקשורת. דבר המראה על דבר אחר, רמז. זהו סימן לא מכוון. אנו משתמשים בו כסימן מאחר ונסיוננו לימד אותנו לקשור קשר בין האינדקס למה שהוא מרמז. האינדקס הוא תלוי תרבות. הוא עלול לסמן לכל אחד משהו אחר (התפרצות הר געש תסמן לאיש מדע על לחצים מתחת לקרום כדור הארץ, ובתרבות אחרת היא תתפרש כזעם האלים). 2. אייקון- סימן מכוון- סימן שיש בו דמיון כלשהו לתופעה שהוא בא לציין (תמרור של אבנים מדרדרות או של ילדים בדרך). אונומטופטה- מילים שיש בהגייתן דמיון לצלילים הטבעיים המסומנים על ידיהן (קוקייה, בקבוק, זימזם, צלצל, רשרש, צפצף, ושמות הציפורים- אוח, כוס, סיס). האופי האיקוני של מילים כאלה הופך עם הזמן חלק מההסטוריה של המילה ומאבד את תכונות האיקוניות כשהוא מותאם לשפה. 3. סימבול- סימן מכוון- סימן שרירותי שאינו דומה למסומן. יש ללמוד את משמעות הסימן. מילים כתובות או מילים נאמרות.
הקידוד ההסכמה לגבי משמעותם של סימנים היא יחסית ומדורגת. קיימות דרגות רבות של הסכמה בין בני החברה המשתמשים בסימן. יש מקרים בהם ההסכמה היא מוחלטת (כשמדובר בסימנים כימיים או מתמטיים). ישנם סימנים שיש להם משמעויות רבות והם מצטיינים במידה רבה של עמימות (משמעות צבעים בציור למשל). הוויכוח לגבי משמעותם של סימנים מעיד כי דרגת הקידוד שלהם נמוכה. כאשר מידת הקידוד נמוכה והשימוש בסימנים מצריך פרשנות, לפנינו מערכת הרמנויטית- מערכת שמצריכה פרשנות (שימוש במטאפורות למשל). מידת הקידוד של סימן עשויה להשתנות במשך הזמן. סימן שבהתחלה היה עמום, עשוי להיות חד משמעי ומוכר היטב לאחר השתגרותו בשימוש. אם השימוש בסימון הולך ופוחת עד שהוא נעלם, הסימן מפסיק להיות מוסכם על החברה ולכך אי אפשר להשתמש בו לתקשורת רגילה, אלא כסימן הרמנויטי. תהליך זה נקרא דה קודיפיקציה (ביטול הקידוד).
תקשורת לשונית וחוץ לשונית בני אדם מקיימים תקשורת בדרכים שונות- מילולית ממש, מילוליות למחצה (שפת הסימנים) וחוץ מילוליות (תמרורים וצפירות במכונית). הן בתקשורת ההמונים והן בתקשורת האישית משתמשים בקודים לא לשוניים, כגון צפירה לציון אזעקה, צלצול בביה"ס ושימוש במילים שלא מופיעות במילון כמו "אוף, פוי, איכס". יש גם שימוש בקריקטורות, תצלומים ותמונות לשם העברת מסרים. חלק מהקודים האלה מתפקדים בנפרד ובאופן בלתי תלוי מן הקוד הלשוני, וחלק מלווים את התקשורת המילולית- כמו סימני פיסוק (שימוש במרכאות כדי להצביע על אירוניה, שימוש בגופן אחר וכו'). ישנם כמה קודים משניים (מערכות מקבילות) שמקבילים לכתב האלפביתי, כמו כתב מורס, כתב ברייל, איתות בדגלים. תפקיד הקודים המשניים לשמש תחליף ללשון המקובלת, בגלל מגבלות של זמן או מקום, או בגלל סיבות הנעוצות במוען או הנמען. קודים אלה כבולי לשון. לכל שפה יש קודים משניים משלה. ישנם גם קודים משלימים, שתפקידם להשלים את התקשורת הלשונית: מדיום: סימנים פרוזודים=קוליים. סימנים קינגסטיים= תנועות גוף ופנים. סימנים פרוקסמיים= המרחק בין המוען לנמען ומצב הגוף בזמן השיחה- עמידה או ישיבה למשל).
ותפקוד תקשורתי: סימנים פארא לשוניים= שמלווים את התקשורת המילולית בצורה צמודה ומהווים חלק ממנה. סימנים חוץ לשוניים= שעומדים בלי קשר לתקשורת המילולית ויכולים להעביר מסרים גם בלעדיהם. חלק ניכר מהמשוב בזמן השיחה מועבר באמצעות סימנים חוץ לשוניים. סימן אחד עשוי במקרה אחד ללוות את התקשורת המילולית – בתפקיד פארא לשוני ובמקרה אחר לבוא במקומה- בתפקיד חוץ לשוני.
סימנים פרוזודיים- הצלילים שיוצאים לנו מהפה והם לא רצף של פונמות, של צלילים. פרוזודיה היא מילה יותר כללית לאינטונציה. היא מכילה אפילו את השתיקות שלנו. הפרוזודיה מתחלקת ל:
חוץ לשונית פארא לשונית לשונית
גיל, מין, מבטא של הדובר. כוונת הדובר- האם הוא אירוני, ציני, רציני, תובע. סוג המבע. מילה חשובה. מדגישים את המילים החשובה. חלוקת המילים לפי פסיקים ונקודות.
תכונות פרוזודיות בולטות הן גובה הקול, הטעמה מוגזמת, אינטונציה, קצב הדיבור וההפסקות שבין מילים או הברות. באמצעות סימנים פרוזודים כאלה מבטא הדובר את רגשותיו ועמדותיו בנוגע לנושא מסויים ואת הדימוי העצמי שלו. בדיקות הראו כי אדם נוטה לסגל לעצמו טון דיבור שונה כאשר הוא ממלא תפקידים חברתיים שונים. הטעמה- (מלעיל ומלרע) אם עושים שינוי בהטעמה של המילה (לימור, צחוקים) במלעיל יוצרים אוירה אינטימית ופחות רישמית, של "שכונה". שיח לא רשמי. הנגנה- הגיה צינית או רכה, קצב הצליל והקול. ההבדל כאשר מבקשים או דורשים משהו. המרווחים בין המילים מעבירים מסר אחר. אנשים כועסים נוטים לדבר מהר, אנשים נבוכים מגמגמים לעיתים. אלה הם סימנים פרוזודיים והם מעבירים מסר.
סימנים קינזיים- תנועות גוף, הבעות הפנים. שימוש בידיים בזמן הדיבור. הסימנים הקינזיים הם תלויי תרבות. הענף הקינסאתטי חוקר את תנועות הפנים, תנועות העיניים, הראש והידיים. כל אלה עשויים לתפקד במישור הפארא לשוני, כלומר, ללוות את המבע המילולי. הסימנים הקינסאתטים הם כבולי לשון וחברה. רק מספר קטן של סימנים קינסתאטיים הם אוניברסלים, כמו הבעות של בכי ותיעוב. חוקר הקינאסתיקה- ברדסוויסטל- טוען כי אין תנועת פנים או תנועת גוף המביעה בדיוק את אותה משמעות בכל התרבויות. דוגמא לכך היא, שתנועת ראש מלמעלה למטה מציינת הסכמה ברוב הלשונות האירופאיות, ואילו אצל האסקימוסים היא מציינת סירוב או שלילה. מחקרים מוכיחים כי ההתנהגות הקינאזית של מורה משפיעה השפעה ניכרת על רמת הקליטה של התלמידים. כל סימן קינזאי עצמאי הנושא משמעות, הוא קינמה, ואילו לתנועה המצטרפת למבע לשוני, קוראים מסמן קינזאי. מסמן קינזאי עשוי להצטרף לחלק דיבור מסויימים, כמו כינויי גוף (תנועת אצבע לציון "אתה" או "אני"), לכמתים (הרמת מס' אצבעות כמס' היחידות שמבקשים לציין), למתארי מקום ("אתה נוסע ישר ואז שמאלה").

סימנים פרוקסמיים- (המרחק בין המוען לנמען ומצב הגוף בזמן השיחה) מתפקדים תמיד כקוד פארא לשוני, הם אינם יכולים לשמש תחליף לתקשורת מילולית. הפרוקסמיקה חוקרת בין היתר את המרחק היחסי בין הדוברים ואת מצב הגוף שלהם במהלך התקשורת. בד"כ מצבם אינו מקרי- הוא עשוי להעיד על מידת האינטימיות ביניהם ועל התפקידים החברתיים שהם ממלאים. סימנים פרוקסמיים לדוגמא הם – צורות הנגיעה של המוען בנמען, שיכולים להביע קרבה, אהדה או אזהרה. הקרבה הפיזית בין המתקשרים משתנה בכל חברה ולעיתים ישנם הבדלים בתוך החברה עצמה.
משמעות המשולש הסמיוטי: אין קשר בין הסימן הלשוני לבין הרפרנט שלו (העצם, התופעה) שבמציאות. ישנה חוליית ביניים שמתווכת בין הסימן לבין הרפרנט. אין לה ממשות במציאות החיצונית, אלא היא דימוי שכלי של הרפרנט. חולייה זו נקראת "מושג".

לפי גישה זו ניתן לתאר את תהליך הסימון אצל המוען כך: תופעה מסויימת (הרפרנט) מעוררת מחשבה או דימוי שכלי (המושג) במוחו של הדובר או הכותב, ומחשבה זו מתקשרת אצלו עם סימן לשוני מסויים. הוא משדר את הסימן אל הנמען, ואז מתרחש תהליך של פיענוח, ההפוך לזה שהתרחש אצל המוען. המוען מקודד את המסומן באמצעות המושג השכלי, ואילו הנמען מפתח את הסימן באמצעות המושג. הקושי בגישה זו הוא שיתכן שלכל אדם יש מושג משלו שאינו חופף עם המושג שיש לאדם אחר, והרי התנאי להצלחת התקשורת הוא שהקשר בין המסמן למסומן יהיה מוסכם על כל המשתתפים בתקשורת. דרך השימוש במילה היא היא משמעותה. שיבוץ מילה בהקשר מסויים היא צד אחד של השימוש במילה.
אזכור ומשמע האזכור והמשמע הם שני היבטים שונים של משמעות המילה. האזכור מתבטא בייחוס של יסוד לשוני לתופעה כלשהי במציאות. זהו היחס בין הרפרנט (המסומן) במציאות לבין הסימן שמייצג אותו. הוא קושר את מערכת הסימנים הלשוניים עם המציאות החוץ לשונית. ניתן להצביע על העצם שעליו מדברים. המשמעות ניתנת ע"י תופעה כלשהי במציאות. הסימן מייצג חפץ מוחשי. גישה רפרנציאלית. ישנן מילים ללא רפרנט (חייזר, פיל כחול) או רפרנט עם 2 מילים (ירח\לבנה) או שיש מילים שיש להן כמה רפרנטים (אח, לבקר). בגישת המִשמע אנו נעזרים בלשון עצמה כדי להגדיר מילה ולא במציאות החוץ לשונית. משמע של סימן מתבטא ביחסים שבין סימן לשוני נתון לבין סימנים אחרים הקרובים לו במשמעותם. הוא מציין קשרים תוך לשוניים. מילים מאותו שדה סמנטי- מאותו תחום, אותו עולם מושגים. כדי להסביר מילה, משתמשים במילים נרדפות. דוגמא: "אני אוהב להתבונן בָעץ" "אני אוהב להתבונן בָאורן" במשפטים אלה המילים "עץ" ו"אורן" זהות מבחינת ערך האזכור שלהן (ההתיחסות לעצמים במציאות)- כלומר- שתיהן מתייחסות לאותו רפרנט. יש ביניהן יחס של הכללות- כאן המילה אורן נכללת בתוך המשמע של המילה עץ. (בע"ח—כלב—פודל). יכולים להיות גם יחסים של ניגוד (לבן\ שחור, יום\ לילה) ויכולים להיות יחסים של נרדפות (ירח-לבנה). קבוצת מגע- קבוצת מילים עם משמעות קרובה למילה שאנו רוצים להגדיר. זה צמצום של השדה הסמנטי לדברים שממש קרובים למה שנרצה להסביר.
יחידה 2- המשמעות בהקשר הלשוני ובהקשר החברתי
הגישה הסינטגמאטית והגישה הפאראדיגמטית גישות לאיתור משמעות של מילה: תיאור הלשון נעשה באמצעות חשיפת הקשרים המתקיימים בין היחידות הלשוניות השונות. הקשרים הללו ניתנים לתיאור על פי שני צירים- הציר הסינטגמטי והציר הפאראדיגמטי. על פי רוב, הקשר הסינטגמטי עוקב אחר הציר האופקי של רצף הדיבור או הכתיבה ולעומתו, הקשר הפרדיגמטי נמצא רק במוחו של הדובר\כותב והוא מתקיים בין סימנים לשוניים השייכים לאותה קטגורייה ושיכולים לשמש זה תחת זה באותו מקום ברצף הדיבור ("הילד הנחמד שותה מים קרים" – בין שם העצם "הילד" ושם התואר "הנחמד" מתקיים קשר סינטגמטי- זכר יחיד, כך גם שם העצם "מים" ושם התואר "קרים". לעומת זאת, אם נחליף את שם העצם "הילד" בשם העצם "המורה", נבצע חילוף פרדיגמטי). הגישה הפרדיגמטית- פארדיגמה=מערכת של צורות בעלות יסוד משותף. זוהי שיטה אנכית לזיהוי משמעות מילה. מזהים את משמעותה על סמך דמיונה למילים קרובות במערכת (למשל- ק.ט.ל- גנן, זמר, נגר, טבח= בעלי מקצוע. ק.ט.ל.ת- צהבת, שחפת, חזרת, קצרת, אדמת= מחלות. ק.י.ט.ל.ו.ן- שיגעון, עיוורון, שיטפון, צימאון, דיכאון,שיכחון= פגעים). פרדיגמה- קבוצת מילים שמשתלבת עם משהו אחר, הן מאותו שדה סמנטי אך הן לא מאותו קבוצת מגע. (אני רוצה לאכול ¬_____עסיסי—יכול להיות סטייק, תפוח תפוז) חשוב שהמילה בפרדיגמה תהיה מאותו מין ואותו גוף בבהתאם למשפט. קטגוריה לשונית זהה. מנתחים בגישה הפרדיגמטית על סמך הדמיון למילים אחרות במערכת ועל ידי הצגת מילים נרדפות למילה עצמה. הגישה הסינטגמאטית- סינטאגמה= אוסף של דברים בסדר מסויים. יש לבדוק מהו התפקיד התחבירי שממלאת המילה בתוך משפט נתון. ציון חלק המשפט שאליו שייכת המילה (נושא, נשוא, מושא) הוא קביעה סינטגמאטית, משום שהוא מתחשב ביחסיה עם שכנותיה ברצף. יש כאן יחס למשפט הרצוף, להקשר, ולא למילה הבודדת ולקבוצה המילונית שהיא משתייכת אליה. הבלשן האנגלי פירת' גרס, כי קשריה של המילה ברצף הלשוני הם שקובעים למעשה את משמעותה (אמור לי שכניך ואומר לך מי אתה). פירת' השתמש במושג קולוקאציה לציון הסבירות שמילים מסוימות יופיעו יחד באותו הקשר בקשר של שכנות. מושג נוסף הקשור למימד הסינטגמאטי הוא תפוצה, שהשתמש בו רבות הבלשן האריס. הוא טען שעל הבלשן לנקוט שיטות אמפיריות (ניסוייות) לשם איתור ומיון יחידות לשוניות. מעמד של יחידה לשונית נקבע עפ' תפוצתה בלשון- כלומר על פי הסביבות הלשוניות שהיא משתמשת בהן. פירת' התעניין בצירופים שכיחים, כאשר הופעת מילה א' מעוררת ציפיה להופעת מילה ב' והופעת מילה ב' מעוררת ציפיה לשימוש סמוך למילה א'. זוהי ציפיה הדדית (קיימת ציפיה הדדית בין "שברון" לבין "לב"). משמעותה הספיציפית של מילה נקבעת סופית רק על פי ההקשר הסינטגמטי שבו היא נתונה.

המטען הריגושי של המילה דנוטצאיה כוללת את כלל הרפרנטים המתקשרים לסימן לשוני מסויים. דנוטאציה היא המשמעות הבסיסית, המילונית של מילה, ומה שמפריד מילה אחת ממילה אחרת. הגדרת המילה לפי גישת האזכור היא רפרנט. לפעמים לדנוטציה מסתפחת עוד משמעות מעבר למשמעות הבסיסית, וזו הקונוטציה. קונוטציה היא מטען חיובי או שלילי שנלווה למילה. משמעות נוספת. אותה מילה בהקשרים שונים יכולה להיות בהקשר חיובי או שלילי (חמור=משמעות דנוטיבית היא בעל חיים, משמעות קונוטציה- טיפש. ורוד=משמעות דנוטיבית-צבע שמורכב מאדום ולבן. משמעות קונוטיבית- רגש שעולה בהקשר למילה- משהו עדין ורומנטי). טאבו לשוני- נסיון לייפות את המציאות על ידי שימוש במילים נקיות. המנעות משימוש במילים מסוימות מחמת פחד, יראה או גסות. לעיתים מילה מסויימת סופגת מטען רגשי כל כך כבד, עד שהיא הופעת לטאבו לשוני. למילים יש כוח ועצמה. (פחד- מילים כמו "מת", "איידס" "סרטן". יראה- אומרים וכותבים את שם השם בדרכים מסויימות. גסות- הפרשות גוף, "זונה"). אם היו אומרים את המילה כמו שהיא, היינו מובכים, מאחר שאנו לא רגילים למילה הרשמית. פוליטיקלי קורקט- תנועה שהתעצמה בשנות ה-80 ושמה מטרה לנקות את השיח ממילים או ביטויים שלא נותנים כבוד לשני המינים, לגזעים ובעלי מקצוע. מטרתם היתה להשתמש בלשון נקייה על מנת לשנות את המציאות (מנקה- עוזרת. שרת- אב בית. תופר וחייט- מעצב אופנה. מפגר- לקוי למידה. כושי- אפרו אמריקאי). השלבים שעוברים מדנוטציה עד לפוליטיקלי קורקט: התהליך החברתי שחל במטען הריגושי של המילה: 1. המילה עמוסה קונוטציות שליליות ולכן לדוברים לא נוח להשתמש בה. 2. המילה הופכה לטאבו לשוני. 3. הדוברים מפסיקים להשתמש במילה ומוצאים לה תחליף ניטרלי. 4. הדוברים משתמשים בתחליף הניטרלי ובכך נוקטים בלשון נקייה. שימוש במילות תחליף ניטרליות למילות טאבו בעלות משמעות שלילית.
כשירות תקשורתית היא הכרת הקוד המשותף לחברה (השפה המדוברת) ושליטה במכלול המיומנויות המאפשרות לאדם לתקשר עם סביבתו. הכשירות התקשורתית כוללת בתוכה שלושה סוגי ידע: 1. ידע לשוני- שליטה באוצר המילים על כל משמעויותיהן של המילים, המבנים הדקדוקיים והתחביריים (כולל מערכת הסימנים) והכרת כל גווני הלשון (לשון עממית, מליצית, נימוסים, רשמיות). יסודות מילוליים כגון לשון ודקדוק ויסודות לא מילוליים כמו תנועות גוף והבעות פנים. 2. ידע חברתי-תרבותי- הכרת מוסכמות חברתיות, מנהגים, מילים ממקורות דתיים/ היסטוריים/ תרבותיים, התנהגות חברתית והשינויים שחלים בהם. 3. מיומנויות האינטראקציה- המודעות להקשר הנסיבתי, התאמת הלשון לסביבה התקשורתית לפי פרמטרים של מקום, זמן, משתתפים והיחסים ביניהם (שימוש בכללי שיח מקובלים), מטרת התקשורת וסוג המסר…..השערת וורף אומרת שיש שני כיווני השפעה – מן התרבות אל הלשון ומהלשון אל התרבות – השפעת הלשון על התרבות חזקה יותר. אנו מפרשים את המציאות ע"פ התבניות הלשוניות הכופות עלינו את דרך החשיבה.