1. מה היו הגורמים להיווצרות תחושת הזהות הייחודית במצרים משלהי שנות ה-70 של המאה ה-19?

ארבעה תחומים עיקריים חלו תמורות במצרים של המאה ה-19, אשר הכינו אותה לקראת תודעת הייחודיות המצרית. התחומים תרמו לצמיחתה של מצרים והתפתחותה כמדינה וחברה. בנוסף לכך גם התגליות הארכיאולוגיות הדגישו את היותה של מצרית כבעלת היסטוריה ייחודית.

התפתחות מצרים כמדינה: אמנם מצרים השתייכה להלכה האימפריה והייתה חלק מווליאית של האימפריה העותומאנית. אך במהלך המאה ה-19 החל תהליך של גיבוש מצרים כמדינה והעמיד אותה במעמד מיוחד כמדינה עצמאית וייחודית.

• במהלך המודרניזציה שיזמו השליטים מבית מחמד עלי, הוקמו מוסדות ששימשו שלד למסגרתה הייחודית של מצרים. שושלת השלטון המצרית המקומית הצמיחה מתוכה את המנהיגים החדשים ולא מנהיגים אחרים אשר הגיעו מהאימפריה העותומאנית באיסטנבול. כמו כן הוקם מנגנון מנהל מקומי מצרי, מערכת כלכלית מצרית, מטבע מצרי ועוד'. דברים אלה מצביעים על כך שמצרים הולכת ונהייתה מדינה עצמאית אוטונומית.
• מצרים בתקופתו של אסמאעיל, לפחות בעיני תושביה הייתה מערכת פוליטית וכלכלית ייחודית אשר נפרדת מהאימפריה העותומאנית. נתן דוגמא לכך, שהצבא המצרי אשר נבנה בתקופתו של אסמאעיל רובו היה ממצרים תושבי עמק הנילוס, כאשר שכבת הפיקוד הייתה מתוך העם המצרי.
• המערכת הכלכלית במצרים הייתה מצרית, למרות שהייתה תחת כיבוש זר (בריטי). אמנם שהמערכת הכלכלית הייתה תחת השגחה ואכיפה של המעצמה הזרה, אך המערכת הכלכלית הייתה תלויה במצרים, בדברים שהיא פיתחה, כגון: התעשייה, החקלאות המקומית והמטבע המצרי המקומי. וזה גרם לחופש פעולה כלכלי במצרים אשר הוציא את מצרים מלהיות כפופה לאימפריה העותומאנית.
• בנוגע למנגנון המנהל המקומי המצרי: המנגנון היה מורכב ממצרים שחונכו וגדלו במצרים ולא אנשים מאיסטנבול אשר אין להם אינטרס ביעילותו של מנגנון זה.

חשוב לציין כי התחיל להתגבש במצרים תהליך של אוטונומיה פוליטית. תהליך זה החל בסוף ימיהם של הממלוכים במצרים בזמן שהתחיל הסכסוך בין הממלוכים לבין העותומאניים. לאחר מכן תהליך האוטונומיה המשיך להתחזק עד שהגיע לשיאו בתקופתו של הח'ידוי אסמאעיל. ובכך מצרים הצליחה להוציא את עצמה מתחת מחוז המנהלי של האימפריה העותומאנית. בנוסף היא הצליחה לשכנע את רוב התושבים במצרים כי מצרים היא שמה של מערכת פוליטית אשר נפרדת מהאימפריה העותומאנית.

התפתחותה של מצרים כחברה:

במצרים האסלאמית הייתה במשך דורות גם תחושת שייכות לארץ האסלאם. אך תהליכי המודרניזציה של המאה ה-19 חיזקו את הזיקה ההדדית בין חלקיה השונים של החברה בעמק הנילוס וגיבשו מערכת חברתית מצרית. החלה תחושת שייכות כלשי אחד לשני בגלל הישיבה המשותפת סביב הנילוס. המצרים היו היחידים באימפריה שכינו את על שמה של הטריטוריה בה ישבו.
המודרניזציה יצרה מצב חדש בו המרחקים הפיזיים בים חלקי הארץ קוצרו ונוצר קשר בין כלל חלקי הארץ. היא גישרה בין שליטים לנשלטים, בין כפר לעיר ובין תושבי המזרע לתושבי המדבר, בין האקרים לבין בעלי המקצועות החופשיים בקהיר. החינוך החדש ללימוד שפות שהוחל במצרים גרם לכך שמחסום השפה שהיה קיים בין אליטה שדיברה תורכית לבין העם המצרי שדיבר ערבית ושהיה נאמן בעיקר לעצמו וצרכיו הלך והצטמצם. ובשל כך נוצרה אינטראקציה מבורכת בין המעמדות הישנים שלאט לאט איבדו את ייחודם והפכו להיות דומים. המודרניזציה שברה את המחסומים הלשוניים, תרבותיים וכלכליים, אשר הפקידו בין אליטה דוברת תורכית בעלת אוריינטאציה עותומאנית לבין "העם המצרי", וכי מתוך חברה מתגבשת זו החלו לתפוס מקום קבוצות לא מוסלמיות. ביניהם בלטו הקופטים והארמנים המקומיים, וקהילות הזרים אשר הגיעו למצרים לאחרונה. קבוצות לא מוסלמיות אלו השתלבו בחיי הכלכלה והתרבות של מצרים. חשוב לציין כי את מפעלי התשתיות, הסחר והתעשייה שהם חלק מתהליך המודרניזציה גרמו לזיקה מסוימת בין התושבים לארץ.
חשוב לציין מעל הכול את צמיחתה של שכבת משכילים, תוצר של המודרניזציה וההתמערבות. השכבה הזו הושפעה מאוד מרעיונות של שוויון וייצוגיות לאומיות שצמחו באירופה. השכבה הזו קמה לייצר חברה דומה במצרים.
במצרים נוצרה אווירה שיכלה לאחד בין כלל המגזרים על פי אופי מסוים ועל כן נוצרה במצרים זהות ייחודית בהשוואה בניגוד האימפריה.

–

2. מי היו דובריו הבולטים של המודרניזם באסלאם? מדוע מצאו אוזן קשבת וכר פורה לפעילות במצרים? מי היו תלמידיהם הבולטים?

תהליך התפתחותה של הלאומיות הערבית החלה בכפי שראינו בעיקר לאחר תחילת המאה ה20 ולאחר מכן בלט לאחר ״מהפכת התורכים הצעירים״ בשנת 1908. עם זאת במאה ה-19 מתחילה להתפתח שכבה מודרנית בשכבתם של העלמאא'. וזה בעצם הרחקה לאסלאם ולמערכת הדתית. בממנים קודים אמרנו שהעלמאא' נתנו פרשנות אנטי מערבית ולא היו מוכנים לקבל את רעיונות המערב, אך לקראת סוף המאה ה-19 התחיל זרם מודרניסטי באסלאם אשר מנסה לחבר בין האסלאם למודרניזציה.

עוד סיבה חשוב היא שתנועת המודרניזציה אשר דיברנו עליה בסעיף 1, נוסדה בשל רבים ממוסדות המוסלמיים הקיימים במצרים לא עמדו כנגד העוצמה שהעולם המערב הציב להם. המצרים רצו חופש ורצו להתנתק מהכיבוש הבריטי. לכן הזרם אשר ניסה לחבר בין האסלאם למודרניזציה, עמדו בראשו שני אישיים, והם:
ג'מאל א-דין אל-אפע'אני (1838 – 1897): היה בעל מוצא מעורפל, ספק יליד אפגניסטן כפי שהוא טוען, ספק פרסי שיעיר במקורו, כפי שקובעים מחקרים מן השנים האחרונות. הוא היה מעורב בתחרות פוליטית באפגניסטן, בהודו, בתורכיה ובמצרים, ולבסוף גם באירופה, בשליחותם של שליטים שונים. הוא גורש מאיסטנבול ב-1870 והגיע למצרים ב-1871. שם הותר לו לשבת ולהורות באוניברסיטת אלאזהר. ובמשך שמונה שנים הוא הצליח לרכז סביבו חבורת חסידים מבין אנשי אלאזהר ומחוגים מצריים אחרים. הוא השמיע השקפה מיוחד על האסלאם והטיף לרפורמה מדעית-רציונאלית בדת. דבריו על רפורמה רציונאלית באסלאם גרמו לו שהאשימוהו באגנוסטיות. אולם בפומבי הקפיד אפע'אני על שמירת הכלליים של התורה האסלאמית. בתחום בפוליטי הייתה לו ביקורת על הסולטאן העותומאני, הוא תבע להגביל את הסמכויות האבסולוטיות של השליטים. הוא תבע לחתור לשחרור משליטה אירופית בכל ארצות האסלאם, וזאת בהנהגת המדינה המוסלמית החזקה ביותר באותו הזמן (הכוונה לאימפריה העותומאנית. זאת אומרת שהאימפריה מבחינתו של אפע'אני היא אחראית תשחרר את הארצות שלה (כמו מצרים שהיא תחת כיבוש בריטי) משליטה של מעצמות מערביות זרות.

–

3. נתחו את הגותם ופעילותם הפוליטית של מוסטפא כאמל ושל אחמד לוטפי אל-סיד. עמדו על מידת תרומתם להתפתחות הרעיונית והפוליטית של הלאומיות המצרית.

משוגים –

מצטפא כממל "אתאתרוכ":

תגליות אגיפטולוגיות ותרומתן להתפתחות התודעה המצרית:

העותומאניים הצעירים והתורכים הצעירים: