העבודה עוסקת בהתפתחות השיח על זכויות נשים במזרח התיכון בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, תוך בחינת דמויות מרכזיות והוויכוחים האינטלקטואליים סביב שאלת מעמד האישה. חלקה הראשון מתמקד בהגותו של קאסם אמין ובהקשר ההיסטורי שבו פעל — תקופה של מודרניזציה, שלטון קולוניאלי בריטי והתלבטות בין אימוץ מודלים אירופיים לבין שמירה על זהות מקומית. אמין ראה בשחרור האישה תנאי לקדמה חברתית ולאומית, אך רעיונותיו עוררו מחלוקת בשל השפעתם של רעיונות מערביים והקשרם לפרויקט המודרניזציה.

בהמשך העבודה מוצגת ביקורת מחקרית על הטענה שאמין היה “אבי הפמיניזם הערבי”. החוקרות מדגישות כי נשים פעלו לקידום זכויותיהן עוד לפניו באמצעות כתיבה, פעילות ציבורית והקמת ארגונים. לפי ביקורת זו, אמין לא ביקש שוויון מלא אלא ראה בנשים אמצעי לשיפור החברה, וגיבש תפיסה פטרנליסטית שהושפעה גם מהשיח הקולוניאלי והאוריינטליסטי. מכאן עולה כי הפמיניזם הערבי אינו תוצר של דמות גברית אחת, אלא תהליך רחב שנוצר מפעילותן המתמשכת של נשים.

העבודה דנה גם במושג האוריינטליזם ובהשפעתו על הצגת נשים במזרח התיכון, תוך הדגשת האופן שבו כתיבה מערבית נטתה להציג נשים כפסיביות וסמל לנחשלות חברתית, ובכך מחקה את קולן ואת פועלן הציבורי. במסגרת זו נבחנת הטענה כי גם כתיבתו של אמין אימצה לעיתים דימויים מערביים והציגה את האישה הערבית כזקוקה ל”תיקון” באמצעות אימוץ מודלים אירופיים.

החלק השני מתמקד בדמותה של זינב פואז ובהגותה החלוצית. פואז הציגה תפיסה פמיניסטית מוקדמת שקראה לשוויון מלא, להשתתפות נשים בחינוך, בעבודה ובפוליטיקה, והפריכה טענות שלפיהן הדת או “הטבע הנשי” מצדיקים הדרה. באמצעות דוגמאות היסטוריות וניתוח חברתי רחב היא ביססה את הטענה שנשים מסוגלות להנהיג ולהשתלב במרחב הציבורי.

לבסוף, העבודה מראה כי הוויכוחים על זכויות נשים היו חלק משיח אינטלקטואלי רחב בעולם הערבי עצמו ולא רק תוצאה של השפעה מערבית. הטקסטים של פואז מדגישים את הסוכנות הנשית ואת תרומתן של נשים להתעוררות הפמיניסטית, וממחישים כי תהליך זה היה דו-כיווני — מושפע מהמודרניזציה ומהמערב אך נטוע עמוק בהקשרים החברתיים, התרבותיים והדתיים המקומיים.