ניצולי שואה , זרים ואחרים בקולנוע – סיכום
מפגשים 1 ו-2 – שנות הארבעים העלילתי
סרטים- בית אבי,הרברט קליין 1947 יום הנפלא הוא המחר, הלמר לרסקי 1948.
קולנוע ציוני לאומי.
דגשים : תהליך השינוי שעובר הניצול עם הגעתו ארצה. חזרה נרטיבית של הסרטים, התבנית הנרטיבית נשמרת.
ביום הנפלא הוא המחר בניית הגדר.
בבית אבי ההתמוטטות.
הקרנה של הקטעים- הגדר וההתמוטטות.
חוקרי תרבות וזהות מצאו אחדות וזהות עם מבנים קבועים של התנהגויות, החוקרים הפוסט מודרניסטים מערערים על תפיסה זו- עניינים הנדחקים לשולים- נשים שחורים וקבוצות אתניות. טענתם שזהות היא ישות דינאמית, לא קבועה הנמצאת בתהליך תנועה תמידי ללא סוף מוגדר, והמושפעת משינויים הסטורים תרבותיים.
סטויארט הול טוען שיש להחליף את המודל הישן של הגדרת זהות ללא שינוי במודל דינאמי- בעל שינויים תרבותיים ושתמיד נמצא בתנועה.
החוקרים הפוסט מודרניסטים, עוסקים בתפיסת זהות ובקבוצות שנדחקו הצידה. טוענים כי אבחנה בין אנחנו לאחר הוא חלק בלתי נפרד מתהליך של בנייה של זהות תרבותית.
על מנת להבין זהות אישית או קולקטיבית יש לבדוק את האחרים באותה זהות.
ז`ק דרידרה ומישל פוקו טוענים כי גיבוש של כל תרבות קשור בקשר בלתי נפרד בנידוי האחרים. בדחיקתם לשוליים מכיוון שהם מאיימים בשונות שלהם הזהות השלמה של החברה, מאיים עליה ולכן מאפשר מעשי אלימות כנגד האחר הוצאתו החוצה.
דרידה – שוני ולא אחדות- נ. פתיחה להבנת תרבות המערב., אפשר להבין תרבות רק מול אחרים.
קומי ק/ באבא- יחסים בין מרכז לשוליים מורכבים, נזילים. החברה רואה אחר את התכונות השלילות שלה, ואנו מדחיקים מהחברה כי לא רוצים לראות בעצמנו את התכונות הללו.- המאבק הוא פנימי אם כן, אך החברה נמשכת לאחר בשל שונותו ולכן יש דמיון וחיקוי הדדיים בני שני הגורמים.
לפי החוקרים הפוסט קולוניאליסטים – יש צורך בחקירה של מערכת היחסים עם האחר ועם השונות שבתוכנו כך נוכל לא להפוך אותו לשעיר לעזאזל. ונוכל לסתור תפיסות מסתגרות ולאומניות ומקבלת את ההבדלים בין יחידים לקבוצה.
תפיסות אלו השפיעו על הזהות היהודית. על פי מחקרים נמצא כי היהודים נדחקו לשוליים ודוכאו כאחרים. ובעת שבנו היהודים את זהותם הם דחקו לשוליים את האחר (מזרחים ערבים נשים, אלה שוחט)
על פי תפיסה זו של חלוקה בין מרכז לשוליים ניתן להתאים את הדיון במפגש בין ניצולי השואה לאנשי הארץ- הציונות הגדירה את עצמה בניגוד לאחרים- יהודי חדש אנטי תזה ליהודי הגלותי.

דניאל בוארין טוען כי שנות הגלות הרבות בהן העם היהודי השתמשו במוחו ולא בכוחו פיתח סוג של תכונות נשיות והומו סקסואליות, הגבר נחשב סוג של אישה, שכן נחישות ואומץ היו נחלת הגבר האירופי , והיהודי לכן היה לא גבר.
עובדה זו מוכחת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית בדמות אסתר המלכה יעל ויהודית, גם הגולה נמשלה לגוף אישה פגיע נפלש ונחדר.
טוען עוד בוארין כי היהודים זיהו את עצמם הומאניים, ראו בכוחניות חייתיות , לכן לא הוזכרו המכבים כגיבורים ואף לא סיפור מצדה.
יוצא מן הכלל בענין זה הוא יוספוס פלביוס אשר תיאר בהערצה את סיפור הלוחמים היהודים במצדה,בוארין טוען כי פלביוס ניסה לאמץ את התרבות הרומית אשר ראתה בכניעה כחולשה, ולכן סיפור מצדה מעיד על גבריות מסוימת.
לכן בטענתו של בוארין כי ניתן למצוא בציונות את האתוסים של התרבות הרומית, ובמיוחד את ההתרחקות הדימוי הנשי שנצמד ליהודים.
יהודי חדש- להפוך את הגבר היהודי לגבר גבר- גברי נאה ולוחם- גבר כוחני, השולט במשפחתו ובסביבתו חזק ואקטיבי- מגן על ביתו ועל לאומיותו-כנגד היהודי הגלותי הפסיבי האין גבר.
השענות על גיבורי התנ"ך, אנטי תזה לתפיסה התלמודית שראו במשה כלוחם חיילים לוחמים וכו`.
הסרטים של שנות הארבעים והחמישים עוסקים בבניית זהות ובתהליך חניכה של ניצולים- תבנית החוזרת בכל הסרטים- דחיקת האחר וחלוקה בין יהודים לערבים, בראש הוצג הגבר העברי השולט במרחב הישראלי. ניצולי השואה אופיינו כנשיים ונדחקו לשוליים בנוסף לערבים ולנשים- היה להם תפקיד: לפאר ולהעצים את דמות החלוץ. רק לאחר שעבר תהליך זה משיל הניצול את זהותו הגלותית ועטה על עצמו זהות עברית ורק אז היה ראוי להשתייך למרכז.
לפי באבא הניסיון לגרש את האחר לא צלח, האחר אם כך צומח בתוך הסדר החברתי, הזהות היא כוללת ולכן כוללת את השוליים, הכישלון של הניסיון להדחיק את האחר ולהשתיקו עולה וצץ בקולנוע הישראלי העלילתי שבו נשתנה הנרטיב עם השנים, הקולות של "האחר" בסרטי שנות בארבעים והחמישים נשארים בסב טקסט ואילו בקולנוע משנות השבעים יעלו קולות אלו אל הטקסט והיו במרכזו- סרטים אשר מציגים תמונת זהות שונה משל המוקדמים.
וזה מעיד על כך כי תפיסת הזהות התרבותית כדבר קבוע אינה נכונה, ולראיה הזהות הישראלית המתפתחת לאורך השנים.
הסרטים:
תבנית חוזרת בסרטי שנות הארבעים והחמישים- תהליך חניכה של הניצולים ושל היהודי הגלותי המגיע ארצה. מפחדן פסיבי הוא הופך להיות ישראלי טהור הופך להיות גברי, עובד אדמה, בקשר עם נשים, שולט במרחב בפעולה במבט, שליטה המסמלת קשר לאדמה, הוא קובע את סדר העלילה ואת הסדר הציוני הגברי.

קריה נאמנה: (דיון בלבד ללא צפייה)
מקס הגיבור בעל דמות שלילית ובעייתית- יש לו חפצים גנובים, כאשר תוקפים את האוטובוס מקס וחבריו נראים כגלותיים פחדניים- עלובים ופחדנים. בכפר מנסים למרוד בסדר הקיים, לא רוצים להשתלב בעבודת האדמה, מתבטלים בקלפים ועישון, מקס אלים כלפי כולם- בנייה של דימוי שלילי של הניצולים.
נקודת מפנה – השינוי שחל במקס כאשר הוא גונב שעון ומנסה למכור אותו בירושלים, סם המדריך מגיע לשחרורו ומספק לו אליבי- הבעת אמון זו גורמת למקס לשינוי הוא מתחיל לעבוד ומתחיל בהערכות לקראת המלחמה, השינוי אינו שלם, כיון שמקס פוחד ההפצצות ובורח מהחווה.
השינוי מגיע עם בריחתו הוא מוצא ילד ערבי פצוע ומביא אותו אל חוות נוער- כאן הוא מתגלה כאמיץ וגיבור המוכיח את עליונותו על הערבים- לידתו מחדש עם לידת המדינה-
דמות סמלית של מקס
דמות ממשית של מקס- הערבים משתתפים בשינוי שחל במקס הן ברגימת האבנים הגורמים לו לפחד והן בהצילו את הנער הערבי. הערבים אם כך נשארים מוץ לשוליים ובכך מחדדים את דמותו של מקס המצטייר כאחד שמחזק את זהותו הגלותית ועבר אל המרכז.
הסרט בית אבי:
דפוס חוזר בסרט בית אבי:
דמות סמלית- דוד פרוע בתחילת הסרט מוצא שפה משותפת עם נער ערבי.
דמות ממשית -הערבים מוכרים לו חמור ועוזרים לו להגיע לירושלים.
פרויד והרומאנסה המשפחתית- עוסק במערכת היחסים בין הילד לבין הוריו ופנטזיות שהוא מפתח אליהם. ילד קטן רואה בהוריו סמכות עליונה, האם יפה ואב חזק וסמכותי ורוצה להיות כמוהם, עם התבגרותו הוא רואה דברים שונים ומשנה את עמדתו ומגלה דברים חדשים ביחס להוריו והתנכרות, בשל אירועים שונים בחייו אינו מקבל מספיק אהבה וכו` הוא מפתח התנכרות להוריו- מפתח איבה כלפי אביו.
שלב נוסף הרומנים המשפחתיים של הנאורטיקנים- חלומות בהקיץ – מילוי משאלות לתיקון חיים ודמיון כיצד להפטר מההורים בטובים ועשירים יותר.
שלב בו הילד מבין כי אמו יולדתו ואילו אביו יכול להיות מאמץ ולכן מפתח דימיון כאילו אמו בוגדת ואילו אביו אב מאמץ במעמד גבוה יותר,זהו שאיפה וגעגוע של הילד אל ילדותו המוקדמת- הזמן הראשוני שלו שבו היו ההורים סמכות בלתי מעורערת- ההזיה היא ביטוי לצער על ימי האושר שחלפו.
בסרטי שנות החמישים על פי תיאוריה זו האדירה את הגבר הציוני והיה בסרטים אלו חיפוש אחר אב, ומאחר והיתה האדרה של הקולקטיב הוחלף האב האמיתי באב לאומי והמשפחה בקולקטיב הציוני.
דוד מסרב להכיר בעובדה שאביו מת ומתחיל עם הגעתו ארצה בחיפוש אחריו, בחיפושיו הוא מוצא לפחות חמישה אבות פוטנציאלים:
1. אב ערבי, אבי חברו הערבי.
2. נגן בתזמורת ששמו לוי.
3. פועל במפעלי סדום ששמו יהודה לוי- נזכר שלאביו קראו ישראל- סמל לקולקטיב.
4. אב נוצרי- שני כמרים המספרים לו על יש הנוצרי שעלה אל אביו בשמים.
5. אבות העם היהודי- החרדים מספרים לו על אבות העם היהודי- אברהם יצחק ויעקב- שוב האב הקולקטיבי.
דוד מגלה כי אביו מת והוא מתמוטט נפשית, מרים ואברהם סועדים אותו ומחליטים לאמץ אותו. סוף הסרט מתמקד באב הקולקטיבי שדוד מוצא סלע שעליו חרוט השם לוי וזהו הקשר לארץ ישראל – שמו של אביו הביולוגי- שם של אב קולקטיבי.
אם כך אברהם והקולקטיב- הם האבות החדשים של דוד.
הסרט : יום הנפלא הוא המחר.
השינוי שעובר הגיבור באה לידי ביטוי בסצנת הריסת הגדר גם העריכה הצילום והפס קול מבטאים את התחושה הסובייקטיבית של הגיבור, ותוך כדי כך יוצרים עימו הזדהות הוא השתנה והפך ליהודי חדש, העריכה והצילום הם מנקודת המבט שלו- כך אנו משתתפים בחוויות שלו ורגשות שלו.
עריכת המונטאז` מחדדת את סערת רוחו ואת ההזדהות שלנו איתו.
עד לשינוי אנו עדים לניצול החי בדפוסי העבר- גונב לחם, לא משתף פעולה עם הסביבה מרגיש דחוי מחוץ לחברה קשה לו להשתלב.
מאמרים:
דינה פורת:
לדעתה של דינה פורת התנועה הציונית צידדה בעלייה המונית בשנות השלושים ועם תחילת המלחמה, וזאת בניגוד לתפיסה המתונה באשר לעלייה שהייתה לפני המלחמה. רעיונות אלו הועלו בועידת בילטמור בשנת 1942 שבה הוכרז על המטרה של הציונות הקמת מדינה ישראל.
לא ידעו כמה יהודים ינצלו, היה חשש בקרב המנהיגות בארץ, גם עם תום המלחמה לא ידעו כמה יהודים ניצלו.
בקרב הקהילה בארץ הצטייר דיוקן שלילי של הניצולים- אנשים שבורים בנפש חסרי אמונה גנבים ומושחתים, אנשים שאיבדו צלם אנוש, הם תוארו כמשוגעים, נשים עסקו בזנות, הניצולים תוארו במי שעשויים לעולל טרגדיה למפעל הציוני, טענו כי אם יעבירו אישורי כניסה לארץ, הארץ תהפוך לבית משוגעים אחד גדול, יחד עם זאת השליחים עזרו לניצולים.
עם הזמן השתנתה התדמית של הניצולים.
יחיעם ויץ:
המאמר מיתוס ומציאות.
אנשי היישוב הביעו זעזוע בשל זוועות השואה וחשו חמלה כלפי הניצולים, אך הביקורת הלכה וגברה ולוותה ברגש של זלזול ודחייה. הציונות בנתה מודל של יהודי חדש אנטי תזה ליהודי הגלותי. הצבר אקטיבי חזק איש עבודה לוחם אמיץ ויהודי הגלותי הוא אדם פסיבי חלש פחדן שאינו עובד ואינו מסוגל להתמודד עם אויבים- כך נתפסו ניצולי השואה. אך שפיטה זו לא לקחה בחשבון את הנסיבות בגינן הגיעו למצב זה תחת הכיבוש הנאצי.
אנשי הישוב ביקרו בצורה קשה את העובדה שרק מיעוט מבני יהודי אירופה התקומם ואילו השאר הלך כצאן לטבח, הם ניחסו לעצמם את המתקוממים שהיו לטענם שליחי היישוב ברוח הציונות- סטריאוטיפ שלקח זמן להוציא מהתודעה.
יחיעם ויץ : החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
חוק שנחקק עקב פניות של ניצולים שזיהו ברחוב קאפו ועוזרים לנאצים וביקשו להעמידם לדין. החוק היה יוצא דופן שכן לא היה בספר החוקים והוא הטיל עונשים על מעשים שלא הוגדרו כעברות בזמן שנעשו, החוק קבע שיש להעמיד לדין על עבריות שנעשו מחוץ לגבולות המדינה, החוק הוחל רטרואקטיבית.
החוק עורר בעיה של החלת עונש מוות- חוק יוצא דופן בישראל, פעם אחת הוטל עונש מוות על קאפו בשם יחזקאל אינגסטר, אך הומתק לבסוף.
שני ויכוחים עיקריים בעקבות החוק:
האחד האחריות של חברי המועצות היהודים בגטאות (יודראנט) בדבר שליחת היהודים אל מותם, כלל התושבים כולל חברי הכנסת טענו כי היודנרט היו משתפים ובוגדים, אך היו קולות אחרים כמו של זרח ורהווטיג שהיה חבר כנסת וניצול שואה שטען כי המינוי היה מתוך כפייה.
השני האחריות של המוסדות הציוניים, נושא זה העלה ז`בוטינסקי שטען שיש לבדוק את התנהגות המוסדות של הישוב ובמיוחד את הסכנות אם אכן ניסו לעשות הכול כדי להציל את יהודי אירופה.
נערכו כארבעים משפטים כנגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים , אך נושא זה לא עלה לדיון בסדר היום הציבורי, גם העיתונות לא ייחסה חשיבות לנושא זה.
תום שגב: המיליון השביעי הישראלים והשואה.
עת קום המדינה הייתה החרמה כללית של גרמניה, החרם היה ציווי לאומי. יחד עם זאת לאחר המלחמה החלו מגעים לא רשמיים ולא רשמים בין גורמים יהודיים לגורמים גרמניים בדבר פיצויים, אנשים ממוצא גרמני וגם ניצולי שואה התעלמו מהחרם וחידשו את הקשרים העסקים והאישים שלהם עם הגרמנים.
גרמניה האחרת – מושג שטבע דוד בן גוריון, אשר ראה צורך מדיני פולטי להתפייס עם גרמניה.
קנצאלר אדנאואר תמך במושג זה בהצהרה שנתן בבונדסטג. הוא טען כי העם הגרמני ברובו המכריע סלד מהפשעים נגד היהודים, לא השתתף בהם, אך בשמו של העם הגרמני בוצעו פשעים המחייבים תקנה מוסרית וחומרית. הצהרה זו נוסחה בירושלים ובבון והיא סללה את הדרך להסכם השילומים.
הסכם השילומים עורר סערה גדולה בארץ. היו מצדדים ומתנגדים, כולם גייסו קבוצות לחץ ערכו אסיפות. בין המתנגדים היה מנחם בגין ראש תנועת חירות. שיא ההתנגשות הייתה הפגנת ענק בירושלים בעת ההצבעה בכנסת בעד החוק, והם צעדו מכיכר ציון אל בנין הכנסת.ההפגנה הייתה אלימה שברו חלונות ראווה יידו אבנים והכו את השוטרים, הם ניפצו את חלונות הכנסת נפצעו כ-140 שוטרים ו-400 מפגינים נעצרו, למרות זאת החוק עבר בכנסת.
המשך: שאלה 7:
המשא ומתן נמשך כחצי שנה, ברקע אנשי חירות ממשיכים במאבקם נגד החוק, בספטמבר 1952 הסתיים המשא ומתן ממשלת גרמניה התחייב לשלם כ- 3.4 מיליארד מארק, 70 אחוז נועד לרכישת סחורות תוצרת גרמניה ,30 אחוז לרכש דלק, בנק ישראל מצא לאח ר מספר שנים כי השילומים זירזו את תהליך הפיתוח של הכלכלי, אך זו הייתה מתפתחת גם בלעדי השילומים. מאמצע שנות החמישים ניצולים קיבלו פיצויים אישים לפי קטגוריות שונות. רק ניצולים בודדים סירבו לקבל את כספי הפיצויים.

שאלה מס` 8:
מאמר של רוני שטאובר "הויכוח הפוליטי על משפט קסטנר על פי העיתונות המפלגתית".
דר` ישראל קסטנר אחד ממנהגי היהודים בהונגריה במלחמת העולם השניה. עם פלישת הנאצים להונגריה הוקם ועד העזרה והצלה של יהדות הונגריה, הם החליטו לשאת ולתת עם גרמנים כדי למנוע את שילוחם של היהודים להשמדה. בראש המשא ומתן עמדו קסטנר ויואל ברנד, הם עשו עסקה שכונתה "סחורה תחת דם" והוציאו רכבת שעליה 1685 יהודים, שעליהם נמנו רוב האליטה של יהדות הונגריה וידידיו וקרוביו של קסטנר, אך היו גם פליטים וחברי תנועות נוער ציוניות.
בעל מלון קטן בירושלים בשם מלכיאל גרינוולד, נהג להשתלח באישי ציבור בעלונים שונים. בשנת 1953 האשים בעלון את קטסנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, האשים אותי כי עזר לנאצים ברצח יהודי הונגריה, בגניבת כספים ובעזרה לפושע מלחמה נאצי. קרא לרצוח את קסטנר.
קסטנר תבע אותו לדין, אך לפתע הפך לנתבע והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים, שכן בקבלו את רכבת המיוחסים מכר את נפשו לשטן, גרינוולד נקנס בלירה, קטסנר ערער לעליון, אך נרצח קודם שנשמע ערעורו.
שאלה 9 יודנראט והמחתרת הפולמוס הציבורי- רוני שטאובר הלקח לדור.
בקיץ 1955 החל השיח הציבורי בעקבות משפט קסטנר שדן בתגובת יהודי אירופה לשואה, הדיון נסב מול היודראטים מול הלוחמים, קסטנר לא היה חבר ביודרנט, אך המשא ומתן שניהל מול הנאצים מעמיד אותו באותה קטגוריה.
שאלה שעלתה האם היו שתי דרכים מנוגדות להתמודדות עם הנאצים, דרך המשת"פ ודרך ההתקוממות.
היהדות הדתית העריכה את המורדים, אך היללו את גבורת העם היהודי ששמר מצוות, ומתו מוות של קידוש השם.
חרות- קסטנר משת"פ עם האוייב.
השמאל – הציג עצמו כמייצג את מורדי הגטאות, התעלמו מהשת"פ שהיה בין קסטנר לשומר הצעיר, גינו את קסטנר ואת היודרנטים, פעלו לחנך למרד כפי שעשו בגטאות..
מפאי הפרידו בין כאן לשם, אין קשר בין המאבק בגטאות למאבק על המדינה, לכן הלקח ההיסטורי לא היה רלוונטי בעיני בן גוריון.
שאלה 10:
נתן אלטרמן
יצא נגד תפיסת שתי הדרכים. עמדה דיכוטומית זו היא מלאכותית בעיניו ואינה שיקפה את המציאות המורכבת של השואה.
טען שאין אנו רשאים ליטול מההיסטוריה היהודית את הכבוד והגבורה גם כשאין האקדח בידה וגם כשאין היא על המתרס.
היו שטענו כמותו – אישי ציבור שונים וחברי כנסת, והמשורר אורי צבי גרינברג, אך ההבחנה בציבור נותרה בעינה. רבים טענו כנגד אלתרמן שהוא מנסה למחוק את הגבולות בין המשתפים לבין המורדים, ובכך גורם לזנק חינוכי. היודרנט – סמל לבושה ואילו המורדים הם סמל למופת ודוגמא- שעל פי יש לחנך את הדורות הבאים.