נשים בחברה היהודית

תקציר העבודה

נשים בחברה היהודית ממן 13

ממ"ן 13

נשים בחברה היהודית בארץ ישראל:

שאלה 1:

א:

הוויכוח הפנימי על מקומן של הנשים במרחב הציבורי, לשלבים השונים במאבק למען זכות בחירה לנשים, ולמסגרות פוליטיות וציבוריות שהוקמו במסגרת המאבק: 

הוויכוח הפנימי על מקומן של נשים במרחב הציבורי התפתח בין שתי מחנות, מחנה אחד היה זה שמזוהה עם הישוב הישן קוראו להם "המתנגדים" רובם היו גברים חרדים לא ציוניים שכללו גם את אנשי אגודת ישראל. מולם פעל מחנה שכונה "המתקדמים" הם אהדו את הרעיון של שווין זכויות לנשים.

נשים במשק החקלאי:

נדירות הן העדויות על נשים שעבדו במשק החקלאי, אם שעובדת במשק העזר הביתי ואם כשותפה בשדה ובכרם. הנשים בארץ ישראל בישוב הישן פעלו רק היכן שהחברה הפטריארכלית הגברית אפשרה להן לעבוד. כניסתן של נשים למרחב הציבורי בעלייה הראשונה הייתה הדרגתית, בהתחלה הן עבדו במסגרות שנחשבו עבורן לראויות כמו: חינוך, רווחה ובריאות. הן עבדו שם בגלל שבתחום החקלאות במשק נחשב לתחום של גברים ועבדו שם גם ערבים. ולכן עבודה בתחום זה לנשים היה נחשב דבר נדיר וחריג. התיאורים…

 

השלבים השונים במאבקן של הנשים בדרך לשוויון, לזכות בחירה בישוב היהודי בארץ ישראל:

מאבק הנשים להגשת זכות בחירה ביישוב היהודי התחלק לשלושה שלבים:

א: 1917-1919 בחירות לאספת הנבחרים הראשונה.

ב: 1919-1920 ניסיונות למנוע זכות הבחירה מהנשים.

ג: 1920-1926 המשך המאבק עד לניצחון הנשים.

שלב א:

התקופה הראשונה 1917-1919

נשי הישוב בערים במושבות ובקבוצות רצו לקחת חלק פעיל בבניית החברה החדשה, לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917 עמדה הכוונה להקמה וכינונה של אספת מכוננת, באספה זו אשר תקיים מוסדות ציבור ובה יוחלט על מוסדות שייצגו את הישוב מול ההנהגה הבריטית שקיבלה את המנדט על מנת להוציא לפועל את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, מימוש ההכרה בחוקיות הלאום והמדינה היהודית. הצהרה זו שהבטיחה ליהודים אוטונומיה פוליטית, אילצה את הנשים להתמודד עם שאלת מעמדן כאזרחיות בבית הלאומי העתיד לקום. אמנם בהסתדרות הציונית הוכרזה זכות הבחירה לנשים כעיקרון בסיסי, אולם כישלונותיהן של הנשים למימוש עקרון זה ביישוב עצמו ניבאו רעות. בתום העלייה הראשונה בכנסייה בזכרון יעקב בה בוצע הניסיון הראשון לאיחוד מוסדות היישוב העברי, לא אושרה זכות בחירה לנשים. גם באספה לאחר הצהרת בלפור התוצאה הייתה דומה ולא אושרה זכות בחירה לנשים. רחל ינאי בן צבי הייתה פעילה בגוף זה, אך היא לא יציגה את הנשים אלא את הסקטור של הפועלים בכללותו. הנשים נותרו ללא מערך תומך שמייצג אותן. באספה זו הוקם "הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל" לנשים לא הייתה בו נציגה ולא זכויות. הוחלט על שלילת זכות הבחירה לנשים, הפעם הגברים היו אלה שדחו על הסף את זכות הבחירה לנשים, באספה זו לא הייתה נציגה ליישוב הישן כך שאין מדובר כאן בהדרה של גברים על רקע דתי אלא הדרה גברית כלפי נשים. המצב לא השתפר באספה השנייה בתאריך 7.7.1918 בה נכחה גם נציגות ירושלמית. באספה הצטרפו גם האורתודוקסים מירושלים, באספה זו המחלוקת לגבי זכויותיהן של הנשים הייתה בין הישוב הישן לבין נציגי הפועלים, אולם על מנת לרצות את הדתיים שאיימו כי יפרשו מהאספה הוחלט על פשרה שהציע איש המזרחי הרב אוסטרובסקי, הפשרה הייתה כי לנשים תהיה הזכות לבחור אך לא להיבחר. פשרה זו תבעה מהן לשלם את מחיר האיחוד והשלמות של היישוב, למעשה הקול הגברי גבר על הקול הנשי אך כאן התחיל שינוי, לראשונה לנשים היה זכות בחירה. ולמעשה החל השלב הראשון בהתגבשותה של תנועת הנשים, הוקמו קבוצות מקומיות והן הקימו את אגודת נשים. מטרתו העיקרית של ארגון זה הייתה לאפשר לנשים זכות בחירה. בבחירות לוועד הקהילה יפו-תל אביב ב1918 נבחרו בפעם הראשונה שלוש נשים, אולם נקודת המפנה של תנועת הנשים הייתה האספה המכוננת השלישית. בדצמבר 1918, אשר כונתה בשם "המועצה הארץ ישראלית" כל הישוב על כל פלגיו היו מיוצגים באספה זו, אספה זו דנה בעיקר בבחירות לאספה המייסדת, והשתתפו בה בשם נשי ישראל שתי נציגות בדעה מייעצת: ע" מימון ממגזר הפועלים וש" טהון מהמגזר האזרחי. סלע המחלוקת העיקרי היה זכות הבחירה לנשים, הן דרשו בכל תוקף שתיקבע סופית זכות הבחירה בחוקת הבחירות, נציגי הישוב הישן דחו מכל וכל את דרישת הנשים, למרות התנגדות החרדים נבחרה טהון, כשעל הוועד הזמני הוטל להכין בחירות לאסיפה המייסדת,….