הוויכוח על הפעלת התחבורה הציבורית בשבת, הינו ויכוח עתיק יומין בעל חקיקה היסטורית ארוכה ושנויה במחלוקת, הוא החל עוד ערב הקמת מדינת ישראל. שכן, התחבורה הציבורית בא"י לא החלה לפעול רק מקום המדינה אלא הרבה שנים קודם לכן. כך למשל שירות הנוסעים הראשון בארץ הופיע כבר בשנת 1900, בארץ פעלו מרכבות סוסים אשר שירתו כקו תחבורה, לאחר מכן הופיעו אף אוטובוסים ומוניות ואף פעלה תנועת רכבות אשר החלה פעילותה כעשרות שנים לפני הקמת מדינת ישראל הודות לעות'מנים והבריטים אשר הניחו את התשתיות והמסילות אשר ברבות הימים שימשו את חברת רכבת ישראל. כמו גם חברות האוטובוסים הפועלות כיום כגון "אגד" ו-"דן" החלו אף הן את פעילותן עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת.
ערב הקמת מדינת ישראל הבטיח ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון למגזר הדתי-חרדי הבטחה ובמסגרתה קבע כי לא תפעל תחבורה בשבת במדינה הצעירה אשר עומדת לקום כעת. הבטחה זו לבסוף עוגנה בשנת 1991 כתקנה סטטוטורית בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
לצד האיסור הסטטוטורי משנת 1991 אשר אוסר הפעלת קווי תחבורה בשבת למעט מספר מקרים חריגים, התעוררו החל משנת 2015 יוזמות פרטיות הפועלות למען התחבורה הציבורית בשבת,
כמו גם לאורך השנים חברי כנסת שונים מכל גווני הקשת הפוליטית פועלים למען הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ולחילופין למניעתה. אלו הפועלים למען הפעלתה, פועלים בשם הדמוקרטיה והזכות לחופש תנועה, הזכות לשוויון, הזכות לאוטונומיה והזכות לחופש מדת, אשר כולן מהוות נגזרת של הזכות החוקתית לכבוד. מנגד, למתנגדי התחבורה הציבורית עומדת טענת הפגיעה ברשות הדתיים, וכן טענת אופייה של המדינה כמדינה יהודית בעלת צביון יהודי.
לאור הוויכוח דלעיל, בעבודה זו אבקש לבדוק את ההיסטוריה והחקיקה של התחבורה הציבורית עד הקמת מדינת ישראל, וכן החל משנת 1948 ועד ימינו. כמו כן אקיים דיון ביקורתי ובו אציג דעות שונות בעניין ויכוח עתיק היומין הזה לצד חיווי דעה אישית הדנה בשאלה האם ראוי להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. במסגרת שאלה זו, אבדוק האם ישנן הצדקות ומקרים נחוצים בהם הפעלת התחבורה הציבורית בשבת היא מוצדקת מבחינה הלכתית והכרחית מבחינה מדינית וכן אעמוד על ההשלכות הנובעות מהדעות השונות.