העבודה צפויה לבחון את קיומה של עבריינות נוער בתוך החברה הקיבוצית בראיית הסטיגמות והתפיסה הקיימת בכל הנוגע לתפיסת בני הנוער הקיבוצניקים כלא נוטים לעבריינות כפי שהיא נתפסת בחברה הישראלית. זאת תוך שימוש במקרה בוחן בדמות קיבוץ ספציפי.

תוכן עניינים:
מבוא …………………………………………………………………………………………………………………. עמודים 2 – 3
סקירת ספרות …………………………………………………………………………………………………….. עמודים 4 – 8
ממצאים …………………………………………………………………………………………………………… עמודים 9 – 13
דיון ……………………………………………………………………………………………………………….. עמודים 14 – 15
ביבליוגרפיה …………………………………………………………………………………………………….. עמודים 16 – 17
נספחים …………………………………………………………………………………………………………… עמודים 18 – 22

מבוא:
המונח אלימות ועבריינות נוער משמש להתייחסות לפשיעה המתבצעת על ידי אדם מתחת לגיל מסוים, כאשר בישראל הכוונה הינה לקטין מתחת לגיל 18 ומעל גיל 12, גיל האחריות הפלילית. בדומה למדינות מערביות רבות אחרות ניתן לראות כי בישראל בעייתיות הנושא הינה עניין מוכר, כאשר הנתונים הסטטיסטיים מראים כי ב – 2021 עמד שיעור עברייני הנוער במדינה על 10% מכלל עוברי החוק (שנתון סטטיסטי 2021 משטרת ישראל). בשנים האחרונות הולכת ומוקצנת התופעה, כאשר בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה באחוזי עבריינות הנוער על שלל גורמיה וסוגיה. עלייה זאת הינה כתוצאה מקיומם של מגוון גורמי לחץ, ביניהם מגפת הקורונה והשבר החברתי והסביבתי שזו הביאה עימה (בן ברוך, 2021; מוסט, 2021). קיומה של עבריינות הנוער במדינת ישראל בלתי ניתנת להכחשה והנושא מוכר ומטופל על ידי מגוון גורמים ברחבי המדינה, בקרב שלל הגופים והאלמנטים השונים בחברה הישראלית (שהם, 2006). באופן כללי, היחס של רשויות אכיפת החוק והשיפוט השונות במדינה כלפי עבריינות נוער נוטה להיות מקל יחסית והינו מונחה בגישה חינוכית – שיקומית הנועדה למנוע רצידיביזם ולשקם את התנהגותו של הקטין (בן ברוך, 2021).
יחד עם זאת, ולמרות ההכרה בבעייתיות הנושא ובקיומו, אשר באופן כללי הינה רווחת בקרב החברה הישראלית, נוכל לראות כי בתרבות ובחברה הקיבוצית ישנה נטייה מסוימת להתייחס לנושא כאילו אינו מתקיים באותה הסביבה, מעין "אצלנו זה לא קורה". אין בכך כדי לרמוז כי החברה הקיבוצית טומנת את ראשה בחול ומכחישה את קיומה של עבריינות הנוער במדינת ישראל, אלא להציג כיצד בקרב הקיבוצים רווחת התפיסה כי למרות ההכרה בקיומה של עבריינות הנוער בישראל ותפיסתה כבעייתית וכגורם והתנהגות שיש למגר, אין מדובר בבעיה המתקיימת בקיבוצים (מוסט, 2022).
בהתבוננותנו במרקם החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה כיום ובבחינתנו את הגורמים השונים המרכיבים את אותה חברה מגוונת וייחודית לא נוכל להתעלם מקיומו של הרעיון הקיבוצי, הלא הוא אחד הגופים הבולטים במדינת ישראל מאז הקמתה. אותו רעיון, מעבר למהותו האידיאולוגית או חשיבותו להקמת המדינה מהווה חלק בלתי נפרד מקיומה של החברה הישראלית (שהם, 2006). בדיוק כמו שקיימים אנשים הגרים בתל אביב או באר שבע, "עירוניים", כפי שהם מוכרים בקרב העגה הקיבוצית, כולנו מכירים את הקיבוצניקים. אנחנו מכירים אותם בתור האנשים שגדלו בעבודה בשדות וברפת, המסתובבים יחפים בכל מקום ומעל הכל, גדלו כחלק מקהילה צמודה ועוטפת. בתור קיבוצניקית בעצמי לא פעם כאשר סיפרתי לחברי החדשים מהעיר כי אני במקור מקיבוץ נתקלתי במבול של שאלות אודות המקום ודרך הגידול השונה, כאשר אחד המאפיינים הבולטים באותן "חקירות" הינו השאלות הרבות אודות הקהילה, המבנה שלה ודרך החיים השונה שאלו, יחד עם הסביבה הגיאוגרפית והחברתית הייחודית, מאפשרות.
אלמנט הקהילתיות הינו חלק מהותי ואינטגרלי בחיים הקיבוציים, ובהתאם לאידיאולוגיה העומדת בבסיסו של הרעיון הקיבוצי אותם בני קיבוצים רואים עצמם בראש ובראשונה כחלק מקהילה. עובדה זו מאפשרת את קיומם של כמה וכמה גורמים, אלמנטים ותהליכים שונים שהינם ייחודיים במובן מסוים לקהילה הקיבוצית. הראשון והמובן מאליו הינו הפרויקטים הקהילתיים ותחושת האחדות והחברות השוררת בקרב בני המקום. גורם נוסף אותו מאפשרת הקהילה הקרובה הינו תחושת ביטחון גדולה וחזקה. הורים רבים בקהילות הקיבוציות מרגישים לעיתים קרובות כי הקיבוץ הינו סביבה בטוחה משמעותית מהסביבה העירונית, סביבה הנוטה פחות לאלימות ולעבריינות ובה ניתן להרגיש בטוחים (שהם, 2006). גם אני, אשר גדלתי בקיבוץ, תמיד מספרת כיצד כבר בגיל 5 הורי הרגישו בטוחים לשלוח אותי לגן לבד, סיפור שתמיד הפתיע את חברי העירוניים והדגיש את הניגוד בתחושה הכללית ובתפיסתה של החברה בה גדלו. הדבר מוקצן אולי ומודגם בצורה הטובה ביותר באמצעות אותו משפט שדור ההורים בקיבוץ נוהג להגיד "הרי שום דבר רע לא יכול לקרות בקיבוץ, נכון?". אותו משפט ממחיש את תחושת הביטחון, אשר בבחינה מדוקדקת אינה תמיד כה מבוססת, העומדת במרכזה של החברה הקיבוצית. זאת יחד עם תפיסתה של אותה חברה כי בעצם היותה חלק מקהילה מגובשת ומאוחדת היא חפה מקיומן של סכנות, אלימות ועבריינות.
דרך חשיבה זו זכתה בשנים האחרונות לכינוי "אשליית השער הצהוב". הכינוי מבוסס כמובן על השער הצהוב הנמצא בכניסה לכל הישובים הכפריים והקיבוצים בארץ ומהווה למעשה את הכניסה לקיבוץ, מעין נקודת המעבר, הגבול המפריד בין הקיבוץ הבטוח והקהילתי לעולם שבחוץ. יחד עם זאת ולמרות תחושת הביטחון בקיבוצים שגורסת כי "אצלנו זה לא קורה", בבחינה מעמיקה יותר של ההתנהגויות השונות בקרב החברה הקיבוצית מצטיירת תמונה שונה. נראה כי למרות התפיסה הרווחת בקיבוצים כי החברה הקיבוצית הינה חפה מהתנהגויות עברייניות או אלימות, התבוננות מעמיקה חושפת כי אותה סביבה אכן מכילה בתוכה התנהגויות עברייניות ואלימות, מהן היא נוטה להתעלם (מוסט, 2022). את הסיבה ל"התעלמות" המסוימת מקיומן נוכל לייחס למספר גורמים, בין היתר גורמים סביבתיים ותפיסתיים אותם בכוונתי להציג לעומק בהמשך העבודה.
בעיקרו של עניין, בשנים האחרונות הולכת ונחשפת קיומה של ההתנהגות העבריינית בחברה הקיבוצית ובעיקר בקרב בני הנוער הקיבוצי. אותו תהליך הינו אכן הדרגתי אך הדבר אינו מפחית מהמשמעות החבויה בו, כאשר הוא מהווה מעין ניגודיות לצורת החשיבה המקובלת בקרב הקיבוצים, צורת חשיבה הנוטה לגרוס כי הקיבוץ הוא מקום בטוח ומוגן בו לא רואים אלימות או עבריינות (בן רפאל, 2020; מוסט, 2022). זאת למרות העובדה שעבריינות נוער הינה בעיה וגורם משמעותי ומוכר בקרב החברה הישראלית אשר בניסיון לפעול כנגדו נוכל לראות כמה וכמה תכניות אכיפה וטיפול אשר נועדו למגר את התופעה (בן ברוך, 2021). יחד עם זאת וכפי שהצגנו קודם לכן, בחברה הקיבוצית רווחת התפיסה כי כתוצאה ממאפייניה הייחודיים הינה יוצאת דופן, ולא חווה את אותן רמות עבריינות המוצגות בערים הגדולות או בחברות אחרות.
בעבודה זו בכוונתי לנסות ולבחון את אותה טענה באמצעות שימוש בשיטת מחקר איכותני וביצוע ראיונות עם חברי קיבוץ, וספציפית עם בני נוער בקיבוץ והוריהם אשר גדלו בו. במחקר זה בכוונתי לבחון את תפיסת עבריינות הנוער בחברה הקיבוצית ולהשוות את האחרונה לעדותיהם בפועל של בני הנוער בכל הנוגע לפעילויותיהם העברייניות, והשוואתן לנתוני עבריינות הנוער בקרב החברה הישראלית בשנים האחרונות. אני סבורה כי תוצאותיו של המחקר יובילו להבנה כי בניגוד לתפיסה הרווחת אכן ישנה עבריינות נוער בקרב החברה הקיבוצית הנבחנת, והיא אף עומדת בקנה מידה אחד עם עבריינות הנוער בקרב שאר החברות הישראליות, ובעיקרן החברה העירונית. יחד עם זאת, אני משערת כי בבחינה מדוקדקת של סוגי עבריינות הנוער נראה הבדל מסוים באלמנטים אלו וכי עבריינות הנוער בחברות הקיבוציות תתאפיין בנטייה לשימוש בחומרים אסורים, ונדליזם והסגות גבול, אך פחות פשעים אלימים ופשעי מין.